לליווי אם יחידנית יש ערך נוסף. ישנן רגשות ופחדים שיש לשים עליהם דגש
השעה 08:30 בבקר (היולדת שלי בשבוע 41+3) טלפון שמקפיץ אותי ואת ליבי כמו בכל לידה. בוקר טוב, היא אומרת, זה התחיל. יש לי צירים כבר חצי שעה כל 3 דקות וממש כואב. אני שולחת אותה למיון יולדת, מארגנת ויוצאת ל"ליס" - יולדות איכילוב.
אני מגיעה ומוצאת אותה עדין במיון, עוברת חוויה לא כל כך נעימה (משהו שבהמשך יהיה לו השפעה). היא עצבנית, כעוסה, וטוענת שכולם מגעילים. אין חדרי לידה פנויים ואנחנו במסדרון יושבות ומחכות, היא כואבת ועצבנית ולא משתפת איתי פעולה בניסיון להסתובב קצת בינתיים, או לשבת על כדור הפיזיו שנמצא שם. (הבדיקה מראה פתיחה 3 ס"מ מחיקה מלאה).
11:40 עולים לחדר לידה והיא כבר נחושה בדעתה שהיא רוצה ועכשיו אפידורל. (תוצאה של כעס/ כאב ותסכול). 13:30היא נבדקת שוב: פתיחה 4 ס"מ מחיקה מלאה. (התקדמות לא רעה). אני מצליחה לשכנע אותה להירגע מעט, להיכנס למקלחת ולהרפות את עצמה מעט. היא מסכימה והמקלחת אכן עושה את שלה (בשילוב עיסויים שלי) נעים לה ויותר רגוע. מספר דקות לאחר מכן, היא לא מצליחה להשתלט על הפחד שעוד מעט יכאב יותר והיא מבקשת לקבל אפידורל. אני בשלב זה מקשיבה לה והיא מתחילה בתהליך קבלת אפידורל.
אני מתחילה להזיז ולנענע אותה, במקביל חברה מעסה את כפות הרגליים עם דגש על נקודות מקדמות. אנחנו בשיתוף פעולה מתחלפות מידי פעם. כל זה עד לשעה 17:00 לערך והבדיקה מראה פתיחה 9 ואנחנו מרגישות מנצחות. ואז הכול נתקע. כאן מתחיל הסיפור לקבל תפנית.
בשעה 23:00 החלפת משמרת, צוות ומיילדת חדשה (זאת שתעשה את השינוי) הצוות מאיים "אנחנו בדרך לקיסרי כי הכול תקוע", למרות שהיולדת מרגישה מעולה (יותר מידי אולי... אדבר על זה בהמשך) העובר לא מראה שום סימני מצוקה, אבל אנחנו שעות ללא התקדמות, כשכל התנאים מובילים ללידה וכלום לא קורה.
חשוב להבין שהאווירה בחדר שמחה, עליזה ומשעשת. בני משפחה וחברים נכנסים, יוצאים, אוכלים, טלפונים, סוג של מסיבה, לבקשתה. אוירה שהפריע לה ללדת. היא מחכה שהדברים פשוט יקרו מעצמם. לא מרוכזת בתפקיד שמוטל עליה. וכשאני מדובבת אותה לדבר על פשר "המהומה" בדרכה שלה מספרת שבעצם הדבר היחידי שמפחיד אותה וכנאה "תוקע" את הלידה זה לא הלידה עצמה, אלה מה שיהיה אחרי. הפחד מלהיות אמא לבד.
המיילדת שמגיעה בשעה 23:00 מבינה את הלך הדברים ומיד מסמנת לי לדאוג שכולם יצאו. אני מבינה שהיא הולכת לעשות "מהפך". בדרכה הכל כך חכמה ומלאת ניסיון, היא מדברת אליה (ואני חייבת להודות שכל המהלך הזה מאד ריגש אותי, גרם לי לסוג של הבנה, ומבחינתי נתן לי את השיעור הכי חשוב בלידה הזאת) "ממה את פוחדת? היא שואלת אותה למה את לא מוציאה אותה?" " אני לא פוחדת", היא עונה. "שכחי מזה", עונה לה המיילדת. "תעשי לעצמך מהר בדק בית בראש. הילדה שלך לא תצא לבד! התהליך הזה הוא הדדי ואת חייבת לשחרר אותה ולעזור לה לצאת."
אני והיולדת הסתכלנו זו על זו ובלי מילים הבנו, בעזרת המיילדת המרתקת הזאת היא הולכת ללדת עכשיו. (מאוחר מדי להתחרט)
ואכן, חצי שעה מאוחר יותר, בשעה 23:45 נולדה תינוקת מדהימה, נקייה ויפה כאילו הרגע יצאה מהאמבטיה. תוך דקות זחלה בעצמה לשדיי אמא והתחילה לנסות לינוק. ממש פלא.
אין ספק, החוויה הייתה מדהימה. אני הבנתי שלליווי אם יחידנית יש ערך נוסף. ישנן רגשות ופחדים שיש לשים עליהם דגש, לתת להם מקום ומשקל, בזמן ההכנה ללידה ובלידה עצמה.
הלידה הזו לימדה אותי כל כך הרבה תובנות על החיים. וכל כך הרבה על היכולת שלי כדולה ואם חד הורית להבין, להקשיב ולשחרר. הבנתי כמה חשוב "לקרוא את המפה נכון" ולאפשר ליולדת שלי לחוות חווית לידה הכי טובה שיש.
