הלוחשת לאמהות 11: קינון והמצאות קפיטליסטיות אחרות

|
הדפס
|
שמור

"מה ההבדל בין הכסא הזה לכסא הזה?" שאל הבעל את המוכרת בשילב, והצביע על שני כסאות בטיחות שונים לרכב. האחד עלה 700 ₪ והשני עלה בערך פי שניים.

צילום: סטודיו פרפרים בבטן, צילומי הריון

"לזה," הצביעה המוכרת על הזול מבין השניים, "אין הגנה צדדית, הוא גם הרבה פחות מרופד, ופחות נוח לשבת בו. הוא פחות בטיחותי סך הכול."

 

"אז למה אתם מוכרים אותו?" שאל הבעל בכנות.

 

"הוא בכל זאת כסא בטיחות", הפטירה, בטון שנשמע שאם אנחנו קונים אותו היא מייד מדווחת עלינו לשירותי הרווחה.

זוג הורים אחר עבר לידינו, וארבעתנו פלבלנו בעיננו בהבנה הדדית – בתור הורים כל הכפתורים שלנו בחוץ – הושט היד וגע בם.

 

כל כך קל להפעיל אותנו. וכולם יודעים זאת. ראו לדוגמא את מקרה בקבוקי השתייה לתינוקות. אנחנו כבר לא זוכרים מה בדיוק הסכנה – סרטן? הורמונים מיניים? חנק? משהו לא בסדר בבקבוקים האלה, מה זה משנה מה, נזרוק ונקנה חדש, כי הכל בשביל התינוק.

 

וזה לא רק בסופרפארם או בשילב. בימים אלו נדמה לי שכל חנות טומנת לי פח. הקטנה התחילה לאכול. בכל בוקר כמעט יש "אימהות מבשלות" אצלנו במטבח, שזה כמו "ילדים מבשלים" אבל קל יותר. אני חותכת פירות, לפעמים מבשלת אותם, ושמה בבלנדר. לכל אלה אני מוסיפה ממרח שקדים אורגני. שישים שקלים עולה הממרח הזה. שישים פאקינג שקלים. אבל זה ממאה אחוז שקדים, ויש בזה הרבה סידן ועוד כל מיני דברים שאין לי מושג מה המשמעות שלהם, אז מה, אני לא אקנה אותו? והפירות? גם הם אורגניים. אז איפה לחסוך? אולי במשחת החיתולים שלה, שבסופרפארם רוצים עבורה ארבעים שקל? בכל פעם שאנחנו יוצאות לקנות משהו שחסר, אני אומרת לה, "בואי נלך לתת לאשה הנחמדה בסופרפארם 200 שקל." ובכל פעם אני צודקת.

 

השבוע היה לי נדמה שאני אנצח את השיטה. ראיתי שהם מוכרים חיתולים בהנחה גדולה "עם הצגת קופון". גררתי את הבעל, והודעתי לו שהפעם מצטיידים. אפילו לקחתי את חוברת הקופונים שמחכה בכניסה לחנות. אבל כשהגענו לקופה בכל זאת נאלצנו לשלם את המחיר המלא. למה? אה, כן, כתוב קופון, אבל לא מצוין שלא מדובר בקופון שנמצא בחוברת הקופונים שמונחת בגאון בכניסה, אלא שמדובר בקופון שהיה בחוברת הקופונים באחד מעיתוני סוף השבוע.

 

"אי אפשר לנצח", ניחם אותי הבעל, בעוד הקופאית מגהצת 198 שקלים מהכרטיס הדהוי. אני יודעת למה הוא מתכוון. הרי הדבר הזה לא התחיל עם הלידה. את כולנו התקשורת מחנכת לקנות. לפעמים בטובות, ואם לא אז באיומים. גורמים לנו לפחד ואז להאמין שנוכל להשקיט את הפחד שלנו באמצעות דברים שניתן לקנות.

 

אבל האשה ההרה והאם הטרייה הן מטרות פגיעות עוד יותר למתקפה השיווקית. כבר לקראת סוף ההיריון מתחזקת המתקפה על האם, האזרחית היקרה, שעומדת להוליד לחברת השפע חייל חדש בצבא הצרכנים. בספרי ההיריון קוראים לזה "קינון". אתן יודעות על מה אני מדברת – כביכול, בחודש התשיעי נתקפת האישה ההרה דחף בלתי נשלט לסדר את הבית, ולהכין אותו לבואו של הדייר החדש.

 

אני לא רוצה להיות צינית – יכול להיות שבאמת ישנה תקופת קינון, יכול להיות אפילו שזו תופעה ביולוגית או לפחות הומאנית. בחברות רבות מקובל להכין דברים לקראת בואו של התינוק, הכנה שאולי יש בה משום הכנה של האם לקראת התפקיד החדש. אבל אי אפשר להתעלם מזה שבחברה שלנו הכנת הבית לקראת התינוק אינה מתבטאת בכך שאנחנו יושבות עם נשים אחרות וסורגות לו שמיכה. היצרנות העיקרית שלנו מתבטאת בצריכה, וכשמדברים היום על קינון, הרי זו תופעה שהביטוי המרכזי שלה הוא שופינג.

 

ניקח דוגמא נוספת- טקס ה-Shower האמריקאי המתרחש בחודש השביעי להיריון. בקרב תרבויות שונות בעולם מציינים את החודש השביעי להיריון בטקסים מיוחדים. כפי שמתארת דבורה ג'קסון בספרה "חוכמת חוה", בטקס של בני קיצ'ה שבגוואטאמלה, האם מתארת לעובר שבבטן את הנוף שהיא חיה בו בקול רם; באינדונזיה מקיימים אורחה חגיגית בביתה של הסבתא מצד האם, כדי להדגיש את החוכמה והנסיון שעוברים בשלושת הדורות של הנשים במשפחה. ומה עושים בארצות הברית בחודש השביעי? מביאים מתנות, עדיף יקרות, ואם אפשר – ממותגות. החנויות המובילות מציעות שירותי Shower Lists, שם האם מציינת כל מה שליבה חשק בו, והחברות שלה קונות.

 

נכון, באמריקה הכל גדול יותר ומוקצן יותר, אבל השילוב של תשומת לב מיוחדת לדחף הקינון, של הפחד מהלא ידוע ושל האופן בו למדנו לבטא את עצמנו בעיקר באמצעות קניות, מביאים גם אותנו בישראל למצב בו לקראת סוף ההריון ומייד לאחר הלידה אנחנו מוצאים את עצמנו שוב ושוב באותן חנויות – קונים עוד דברים שלא ידענו שאנחנו צריכים, שאולי אנחנו באמת לא צריכים, ושאולי אנו צריכים, רק משום שאנחנו לא יודעים כבר איך לשרוד בלעדיהם.

 

הפתרון הנפשי והכלכלי ביותר הוא כמובן התאגדות ושיתוף, חבירה לאנשים אחרים הנמצאים באותו מצב. לא בכדי היחידה המשפחתית המודרנית היא היחידה הצרכנית הבזבזנית ביותר. אני ובעלי, למשל, קנינו שתי עגלות תינוק בעצמנו, ושני ושאלנו אחת מחברים. קנינו בכסף מלא גם שני סל-קלים, אחד עד תשעה קילו ואחד עד 13 קילו (ומבחינתי היא תשב בו עד כיתה ד', כי ממש לא בא לי להוציא עוד אלף ומשהו שקלים על כסא נוסף עוד חצי שנה). לו היינו חיים במשפחה מורחבת, סביר להניח שלא היינו קונים אפילו עגלה אחת או סל-קל אחד. היינו מקבלים אותם מבת משפחה שילדה לפני. באותו אופן בו קיבלנו חלק מהצעצועים האהובים על התינוקת מחברים, ובדיוק כמו שהיא, בתורה, תעביר הלאה חלק מבגדיה (אלה שלא מוכתמים בדלעת), וכמו שאת משאבת ההנקה המפוארת שלי אני מחטאה ושומרת לחברה שמצפה לילד שני.

 

אלו רק דוגמאות קטנות, ובמקרה שלי, הן רחוקות מלהיות מספקות. אבל אני יודעת מה הכיוון. אני גם יודעת שאין לי מה לצפות מהתקשורת שתזכיר לי, אלא מהחברות שלי ומהמשפחה. אנשים שלא מפחידים אותי כי אין להם מה להרוויח מזה, ושנותנים לי בלי לשאול אם יש לי כרטיס מועדון ואם אני מעוניינת במבצעים. 

 

 

עמליה רוזנבלום היא סופרת, דוקטורנטית בפסיכולוגיה ואמא לאלה (לאו דווקא בסדר הזה). "הלוחשת לאימהות" היא סדרת רשימות המבקשת להרחיב את הדיון בהריון ובאימהות מעבר לגבולות השיח הפיזיולוגי-פסיכולוגי המקובל, ולתת ביטוי לתובנות חברתיות ופוליטיות הטמונות בתהליך ההיריון וההורות.


הלוחשת לאימהות © כל הזכויות שמורות לעמליה רוזנבלום, 2006. צילום: אסף ברנשטיין

 

תגובות הגולשים
+ הוסף תגובה