איך נולד גור בבית

מאת: ליזה יוגב-קפלינסקי

לאחר לידה ראשונה טראומטית, שכללה ואקום, חום, חמצן, 12 שעות צירים, אנטיביוטיקה וכו' הייתי בחרדה לקראת הלידה השנייה. חודשים ארוכים פחדתי מהצירים, איך אעבור שוב שעות של כאב בלתי נסבל? ערכתי מחקרים עצמיים מקיפים באינטרנט, חיפשתי חומר על שיכוך כאבים טבעי, ניסיתי למצוא דולה, ראיינתי כל חברה ומכרה על סיפור הלידה שלה, כדי לשאוב עוד ידע על איך לעבור את זה כמה שיותר בקלות. קניתי ערכת לידה הומאופטית, בקבוקי רסקיו רמדי, והגעתי אל החודש התשיעי. אבל.. אז נכנסתי שוב לפחדים.

לא רציתי לעבור שוב סיוט של שעות, והחלטתי לבקש ללדת בקיסרי מתוכנן מראש. כל הרופאים היו בעד, שיתפתי את בני המשפחה, והמשכתי בטבלאות "בעד ונגד" הקיסרי מול לידה טבעית. ערכתי סיור בבי"ח רק בשביל להסתכל, כי היה לי ברור שלחדר לידה אני לא נכנסת. קבעתי תור לניתוח, ואז הרופא ביקש ממני לחשוב על כך שוב כי באמת אין צורך רפואי, והתינוק אמור להיות קטן יחסית. אמרתי שבלי תור לניתוח אני לא עוזבת... אבל דברי הרופא נכנסו לי לראש, וחשבתי שאולי אני מתערבת יותר מדי בחייו של בני, ובעצם לכל ילד יש את הזמן הנכון בשבילו לצאת לעולם.

החלטתי להיות גיבורה, ולוותר על הניתוח. רק הודעתי לבעלי שאם בכל שלב הכאב בלתי נסבל, אני ארצה ניתוח. בשבוע 42 ויומיים, בדיוק כמו בלידה הראשונה, התחלתי להרגיש צירים. שמרתי על אורך רוח , אכלנו ארוחת ערב, ומה שעניין אותי יותר מכל, זה להספיק לקחת בבוקר את הבן הגדול לגן, כדי להיפרד כמו שצריך. הלכתי לישון, לסירוגין בין ציר לציר עד 6 בבוקר. הערתי את תמיר, ומשכנו את הבוקר כאשר הצירים ממש נסבלים. לקחנו את בן לגן, שמנו מוזיקה מרגיעה, נכנסתי לאמבטיה, ותמיר עשה לי מסז' מרגיע בגב. השתמשתי קצת בכדור פיזיו, לקחתי את המשככים הטבעיים, ארניקה ורסקיו רמדי לסירוגין, ונכנסתי שוב לאמבטיה חמה, יחד עם הכדור. אין לי מושג איך, אבל הייתי במין אדישות ואופוריה יחד, רגועה לחלוטין, כאשר הצירים כל שבע- חמש דקות, לא ממש מסודרים, לא לחוצה ולא ממהרת לחדר הלידה. החלטתי שאני מיישמת את כל מה שקראתי בכל החודשים האחרונים. נשמתי עמוק, עברתי כל ציר שכבר ממש התחיל לכאוב, דיברתי אל הבטן ואל התינוק, חזרתי על מנטרות להרגיע את עצמי, ומשכתי כך את הצירים באמבטיה, תוך שאני צועקת לתמיר מה השעה, כדי שיחשב מה התדירות. בשעה 11 תמיר כבר מתעצבן ואומר שכבר מאוחר וכדאי שאצא מהמים. (אני שם כבר מתשע וחצי). אבל לא הייתי מסוגלת לצאת מהמים החמימים, ויותר מזה, לא ידעתי איך אתגבר על הכאבים מחוץ להם.

ידעתי שחום המים מרגיע אותי ומשכך את הכאב, והבטן כבר ממש לחצה כלפי מטה. בשתים עשרה יצאתי מהמים, אחרי ציר, ומיד שיצאתי היה עוד אחד, ועוד אחד, כמעט בלי הפסקה. בשלב זה הבנתי שאין לי זמן לנשום כמעט בין לבין, ואיך אתלבש ואסע? איך אחזיק מעמד באוטו עד תל אביב? ניסיתי לשכב על המיטה, כדי שהכאב ירגע קצת, לא מעלה בדעתי שאני כבר בפתיחה מלאה, (כי בלידה הקודמת זה לקח שעות, ובפתיחה של 2 כמעט התעלפתי...) אבל הכאב לא נרגע ואפילו התחיל דימום.

תמיר הצליח להלביש לי חולצה, מכנסיים לא הצלחתי ללבוש. אמרתי לו שאני רק הולכת לשירותים ואז ניסע, כשאני מנסה למשוך עוד כמה רגעים שפויים. אמרתי שאולי נתקשר למד"א שיקחו אותנו, כי פחדתי מפקקים וכו' והלכתי לשירותים.

תמיר הוריד את כל התיקים לאוטו, ואני מרגישה את התינוק לוחץ כלפי מטה ואני לא מסוגלת לעמוד.

יצאתי מהשירותים צועקת מכאבים ופשוט נשכבתי על הרצפה במסדרון. תמיר צלצל למד"א ואני חושבת לעצמי, טוב, הם בטח יודעים מה לעשות, ולא מצליחה לקלוט שאני תיכף יולדת, וזה יקרה פה בבית, ולא בבי"ח. שכבתי על הצד, צורחת צריחות שלא ידעתי שאני מסוגלת להוציא, וצורחת לתמיר "תביא לי קרטיב"."תביא לי רסקיו", וכך צעקתי 7 או 8 צעקות, ניידת הביטחון של רעננה, הבחור לב שכפפות לידיו אומר שהוא פרמדיק, ושאני לא אדאג, הוא יטפל בי.

שאלתי אם הוא יילד פעם, הוא אמר שכן (ברור שזאת היתה הפעם הראשונה) ושאלתי ליתר ביטחון אם אין לו במקרה אפידורל. הוא צחק, ואני עוד לא מאמינה, שאני, הפחדנית ההיסטרית שרצתה עד לפני שבוע קיסרי, כי פחדתי מהכאבים, אלד ככה בלי כלום. התינוק יצא מעצמו תוך דקה, לא עשיתי כלום, לא לחצתי, הגוף פשוט הוציא אותי בטבעיות כמו שרואים בסרט טבע. תמיר ישב ותמך מאחורי, זוהר הפרמדיק רק קיבל את התינוק לידיו והוא החליק החוצה!!!

היינו בהלם. אני לא יודעת מי יותר, תמיר, אני או הפרמדיק, או החובש ממד"א שהגיע תוך כדי ולא הספיק ליילד. מאושרת וקורנת, עדיין נקיה ומסורקת מהאמבטיה, חיבקתי את בני, ועטופים בסדין העלו אותנו לאלונקה ולבי"ח ליס, שם כבר הזמנתי חדר במלון. שנייה לאחר יציאת התינוק, שנקרא גור, כיוון שהייתה זו ממש המלטה, והוא גם היה קטן כמו גור, הרגשתי נפלא. כאילו לא ילדתי לפני רגע. לא כאב, לא לחץ, לא קרעים ולא חתכים, לא רופאים ולא אור מסנוור של בית חולים. לא פתחו לי וריד והכל היה שלי ובשליטתי - וזאת הייתה ההרגשה המדהימה ביותר.

מיותר לציין, שבליס היו המומים מאיתנו, לא הבינו איך מגיעה אלונקה עם תינוק, ההורים היו בהלם טוטלי, ואנחנו עד היום לא מאמינים שזה קרה. עד היום שעוברים אצלנו בבית במסדרון מחייכים חיוך רחב ומלא סיפוק. אין ספק - עשיתי זאת כמו גיבורה. מעולם לא הרגשתי יותר קורנת ומאושרת. חלק מהשכנים סיפרו אח"כ ששמעו את הצעקות עד לרחוב, אבל השכן הצמוד אלינו אמר, שזה היה הדבר הכי מדהים בעולם, כי אחרי שלא הבין על מה הצעקות, הוא שמע בכי של תינוק וזה היה מדהים.