סיפור הלידה של אמיתי – הצד של האבא

צילום אילוסטרציה: חגית נופר

אחרי 42 שבועות של המתנה, דיקור, הליכות, לחיצות ומה לא, הוא לא רוצה לצאת. "תן לי להרגיש אפילו ציר אחד, לדעת מה זה" אומרת לימור. לא רצינו שהילד יהיה מזל עקרב והנה הוא בקרוב יהיה מזל גדי.

במוניטור אין אפילו סימן קטן לציר. ואנחנו לא רוצים להגיע לבית חולים, אנחנו רוצים לידה טבעית בבית.

יום שני 20.12 בשעה 3 לפנות בוקר לימור מעירה אותי ומודיעה ש"יכול להיות שיש לי התחלה של צירים. הבטן קשה וזה נורא מוזר". אני מפעיל את המוניטור שלי, מצמיד את האוזן לבטן ושומע את הדופק הקטן, המהיר והחמוד של העובר. אני אומר ללימור "הכל בסדר, בואי ננסה ללכת לישון" וחוזר לישון.

אגב, את פעולת המוניטור באוזני פיתחתי בחודשים האחרונים. פשוט להצמיד אוזן, לחפש מאיפה הדופק מגיע ולהקשיב. זה מדהים.

בסביבות 6 בבוקר לימור כבר מעירה אותי עם צירים חזקים יותר. אני זוכר שהתקלחתי. אני לא זוכר אם שתיתי קפה או לא, נראה לי שכן. הלב (שלי) מתחיל לדפוק מהר יותר, התרגשות ופחד. אני בקרוב אהיה אבא. שרק הכל ילך כמו שצריך.

סוויצ' בראש, צריך לזכור מה צריך לעשות, מה תכננו. דבר ראשון מתקשרים לאחות של לימור שתתחיל להגיע לכיוון שלנו, יש לה נסיעה ארוכה והיא צריכה להגיע עם אוטובוס או טרמפ.

מסתבר שהיה לה טרמפ מהקיבוץ עד צומת מאוד קרוב אלינו, והיא תגיע די מהר.

בסביבות שעה 7 התקשרנו למיכל המיילדת. בטלפון הרגיל אין תשובה. היא עונה בטלפון החירום ומספרת לנו שהיא כרגע בסיום לידה. היא נותנת לנו טלפון של מיילדת הבק-אפ שלה ואומרת לנו לא להפסיק עם הצירים בגלל לחץ ושהכל יהיה בסדר. אני נלחץ קצת בגלל הסיטואציה אבל מחליט לזרום עם מה שיהיה.

יום שמשי ונפלא. האווירה מאוד נעימה. הולכים בשדות של המושב. כל פעם שמגיע ציר לימור נשענת/מחבקת, מוציאה קולות, זזה, רוקדת. הנשיות במלוא עוצמתה.

בבית הכדור מבצע תפקיד חשוב ומאוד עוזר תוך כדי צירים וגם בין ציר לציר. כדור נפלא שייזכר לטובה.

אני לא חושב, רק מרגיש. מסתכל על לימור ונהנה. אוהב אותה יותר ויותר כל רגע. היא כל כך נשית וסקסית בדרך שהיא חווה את הלידה. אני מרגיש שייכות והשתתפות, מרגיש עמוק מבפנים איך הידע הקדמוני פורץ בדרך שלימור מתנהלת, בדרך שהיא מתכנסת ונוהמת. אני יודע מתי להיות לידה ומתי לתת לה את המרחב שלה. עכשיו אני יודע מה זה "לדעת דרך הגוף" אני מרגיש איך הגוף שלי שומע ויודע מה קורה עם הגוף של לימור.

ב-2 בצהריים מיכל מגיעה ובודקת את לימור. פתיחה של 4 בערך וראש קצת גבוה.

מיכל עוזבת אחרי שהיא מוודאת שכולם בסדר ומבטיחה לחזור בערב.

אנחנו ממשיכים. אחותה ואני מכינים את הבית. מזיזים מזרונים, מוציאים את החתולה, מניחים את הבריכה במקום שלה.

בזמן סידור הבית החשמל נופל ואני מאוד נלחץ. התלת פאזי נפל ואחרי כ-5 דקות החזרנו אותו.

הצירים הולכים ומתחזקים ותכיפותם עולה. לימור הולכת מהכדור לקיר ומהקיר למשקוף ואלי. נוהמת ומזיזה את האגן. זורמת ולא חושבת. אני שם, בלי מחשבות. רק עם תחושות. מרגיש כמו האדם הקדמון.

מסתכל מהצד וחושב שהסיטואציה ממש מתאימה לסרט הדרכה ללידה פעילה. לימור פשוט מדהימה, יולדת לדוגמא.

ב-8 מיכל מגיעה. לימור כבר בטוחה שהייתה התקדמות אדירה ורק רוצה להיכנס לבריכה.

למיכל יש בשורות לא נעימות. המחיקה כבר מעולה אבל העובר לא זז אפילו מילימטר ובעקבות זה הפתיחה לא גדלה. האווירה קצת קשה ואני מתחיל להרגיש שכנראה יש בעיה. אני לא משתף אף אחד וממשיך להיות אופטימי למרות הכל.

מיכל מאשרת ללימור להיכנס למים אבל הבריכה עדיין לא מלאה והטמפרטורה לא מתאימה עדיין.

אני וקרן (אחותה של לימור) רצים עם סירים של מים רותחים עד שמאזנים את הטמפרטורה. הרבה עבודה שניתקה אותי מהתהליך.

הצירים מתחזקים ולימור מתכנסת בעצמה. כשהיא הייתה בבריכה הרגשתי מנותק ולא שייך. הרגשתי שהבריכה מפריעה. אולי זה היה רק לי, אבל זה מה שהרגשתי באותם רגעים.

לימור עצמה נראית מדהים בבריכה. נשית ויפה, מלאת עוצמה, מחוברת לאמא אדמה.

פתאום אנחנו נזכרים שלימור לא עשתה בדיקה שחשוב שרופא יחתום עליה.

מיכל מצליחה להזעיק את דוקטור אילן הלוי אלינו הביתה. רופא מאוד מבין ונחמד.

הוא בודק ומאשר שהכל בסדר. במקביל אנחנו רואים שאין כבר צוואר רחם, כולו מחוק אבל התינוק עדיין לא זז.

בשלב זה כבר ידעתי, הרגשתי, הגוף שלי ידע שיש בעיה. משהו לא בסדר. כאב לי. ראיתי את אהובתי כואבת בלי התקדמות. ידעתי גם שמיכל חושדת שמשהו לא תקין. לא שיתפתי אף אחד, רציתי לקוות שאני טועה אבל ידעתי שאני לא.

הרגשתי רע. פתאום לא הרגשתי מחובר. משהו קרה ולא ידעתי מה. הרגשתי חסר אונים. חוויה מדהימה ומעצימה שאני רואה איך היא מתפספסת לנו בין הידיים. הרגשתי לבד. מיכל מנסה לעזור ללימור ולי אין מה לעשות.

בשלב מסוים ירדו לה המים. מים נקיים וצלולים. אני שמח, אולי יש התקדמות. ממשיכים ומנסים עוד תנוחות ועוד תנועות. פשוט סרט הדרכה ללידה פעילה טבעית.

ב-10 בלילה הלכתי לישון. נכנסתי לחדר בידיעה שהמצב לא מזהיר. היה לי קשה להירדם. הרגשתי הכל. הרגשתי את כל האנרגיות וכל האהבה ואת האנרגיה הנשית והאנרגיה הגברית. הכל מעורבל אצלי בגוף. הייתי מחובר לגוף שלי כמו שלא הצלחתי לעשות כבר שנים. וידעתי, ידעתי שאנחנו לא מצליחים. לא הרגשתי פחד, הרגשתי תסכול. נרדמתי בוכה.

בחצות התעוררתי ויצאתי מהחדר. הגוף שלי ידע שלא השתנה כלום.

הוצאנו את לימור מהבריכה ומיכל ניסתה תנוחות שיעזרו לתינוק להתברג ולרדת.

שום דבר לא הצליח.

ניסינו הכל, תנועה, תזוזה ותנוחות. הראש של התינוק תקוע בזווית ולא רוצה לרדת.

הצירים היו מעולים והכינו את הרחם ואת הדרך לתינוק בצורה מעולה, אבל הוא נשאר למעלה.

אני לא מבין הרבה, אבל רמת הצירים היו של פתיחה מאוד גדולה, שלא קרתה בגלל גובה הראש של התינוק.

כשלימור ראתה שאין התקדמות והכאבים הולכים וגוברים, היא החליטה שהגיע הזמן לעבור לבית חולים ולקחת אפידורל. אולי כשתהיה רגיעה אז זה יעזור קצת לתינוק לרדת.

באותם רגעים הרגשתי כל כך הרבה אהבה אליה. איזו אישה אמיצה ומקסימה. איך היא עברה את כל הכאבים ויש לה את האומץ לשנות את התוכנית. נפעמתי מהאומץ שלה.

היינו צריכים לקחת תיקים לבית החולים, כולל תיקי מסמכים.

התיקים היו מוכנים לכל מקרה (ומסתבר שבצדק).

אני נוהג כשלימור ומיכל יושבות מאחורה וקרן נוהגת ברכב של מיכל.

גשם, השעה 1 בלילה. משתדל לנהוג לא מהר מדי בגלל הקפיצות אבל להגיע הכי מהר שאפשר. אני לא מרגיש חירום, מרגיש אכזבה וצער. כל הדרך ידעתי שהכל בסדר ואין סכנה ללימור ולא לתינוק. הכי קשה היה לשמוע את לימור סובלת בצירים. בדרך קופץ לי חתול בין הגלגלים. בדרך מופלאה הצלחתי לא לדרוס אותו וגם לא לעצור בצורה שתפריע ללימור.

אחרי כ 20 דקות נסיעה הגענו לבי"ח לניאדו. מיד מכניסים את לימור למיון יולדות. מיכל נכנסת איתה, אני לא יכול. ככה זה שם. אחרי כחצי שעה (או יותר או פחות, אני ממש לא זוכר) נכנסנו לחדר הלידה. בחדר ישנה מיילדת מקסימה, רינת. כל פעם שאני נזכר בה אני מתמלא התרגשות. רינת הייתה מקצועית מאוד, בגישת של בית-חולים אבל עם המון אמפטיה למצב בו כולנו היינו. מאותו רגע מיכל הייתה מלווה והלידה כבר לא הייתה בידינו.

רינת שאלה מספר שאלות בסיסיות את לימור והחתימה אותה על מסמכים של בית חולים. היה מאוד קשה לראות את הסבל. נותנים לה עירוי ומחכים לתוצאות ספירת הדם.

אחרי שלימור קיבלה אפידורל פתאום שמחתי לראותה מחייכת. אפשר לדבר ולראות מה עושים. בודקים את לימור ורואים שאין שום התקדמות והתפתחות. מתחילים לצאת מים מקוניאלים. עדיין לא מלחיץ אבל כבר לא נעים כמו קודם. נכנס רופא, לא מסתכל על מיכל, לא מסתכל עלי ומדבר רק עם רינת. אחרי פחות משתי דקות הוא מודיע – ניתוח. הלו, שניה, הרגע באנו מלידת בית, בוא ננסה עוד דברים. לימור בוכה והוא שואל "למה את בוכה ?". הסברתי לו הכי בעדינות שאפשר על הסיטואציה בה אנו נמצאים. הוא הכל לומר שהוא נגד לידות בית. מי שאל אותו בכלל ?

רינת המקסימה מנווטת בצורה מדהימה בינינו לבין צוות הרופאים.

מחליטים לנסות לתת זירוז בשביל "להעביר הילוך". בכל פעם שהיה ציר, הדופק ירד. בכל פעם שהשכבנו את לימור על הצד, הדופק ירד. מאוד מוזר ולא ברור.

נכנסים עוד רופאים, בודקים כל מה שאפשר. נותנים חומר שמרכך את הרחם, אולי זה יעזור.

התינוק לא רוצה לזוז.

בכל התהליך הזה לימור מנמנמת מדי פעם, מיכל המדהימה לא זזה מהכיסא לידה. אני יושב על שרפרף בחדר. עייף ולא נוח לי. מדי פעם אני הולך למסדרון, מנסה להירדם על אחד מהספסלים אבל זה מאוד קשה. היו לי תמונות מהסרטים בהם רואים את האב מחכה בחוץ לחדשות של הלידה.

איזה שינוי. ממצב של חיבור והשתתפות לנתק מכל התהליך. הרגשה קשה ולא נעימה. אין פחד שיהיה שיבוש, אני בטוח שלימור והתינוק בסדר אבל ההרגשה האישית קשה. לשמחתי אין לחץ והיסטריה בקרב הצוות. הם מאוד ענייניים ורינת מקסימה. במקביל אני מתחיל לעכל את עניין הניתוח. מתחיל לחשוב על כדאיות וסכנות. לנגד עיני עולה הסיפור מבי"ח מאיר בו ניתחו מאוחר מדי וקרה אסון. הכי מפחיד אותי שנגיע למצב של חירום באמת, למצב של לחץ.

בסביבות 6 בבוקר אני מתחיל לדבר עם לימור על ניתוח. לא רוצה להלחיץ, אבל הבנתי שכנראה אין ברירה. אחרי ניסיון אחרון והמתנה של עוד כשעה הרגשתי שאני חייב להחליט. טוב, עושים ניתוח.

הרגשה של הקלה. עכשיו אני פשוט רוצה שכל הסיפור ייגמר והילד יבוא כבר.

אנחנו מחכים כבר להחלפת המשמרות. מגיעה האחות הראשית רחל, נפלאה, תומכת ועוזרת. מנהלת המחלקה תנתח את לימור ורופא ממשמרת הלילה (דר' ברק) מודיע שהוא יישאר גם לניתוח לפני שיסיים את המשמרת.

אני נפרד מלימור בסביבות 8 בבוקר ומאחל לה המון אהבה. עכשיו ההמתנה כבר משגעת. נו כבר, שיקראו לי, אני רוצה לדעת שהוא בסדר ושלימור בסדר. אני דואג.

לא יודע כמה זמן אחרי קוראים לי ומראים לי את התינוק הכי חתיך בארץ. מייד שמעתי ממנו שקוראים לו אמיתי. חמוד וקטן ומקסים עם עיניים פתוחות וסקרניות.

מיכל הולכת רק אחרי שהיא רואה את לימור ומוודאת שהכל בסדר.

רינת המיילדת של בית החולים התקשרה מהבית לברר אם החלטנו ניתוח ואיך עבר.

(למחרת היא ביקרה את לימור במחלקת יולדות).

אני פוגש את לימור כמה דקות אח"כ בחדר הלידה. שנינו בוכים מהתרגשות כשמביאים לנו את אמיתי. מספרים לנו שהוא היה מלא במקוניום ולכן שטפו אותו.

לוקחים את אמיתי לתינוקיה ואני הולך איתו. לא מבצעים שום הליך ללא אישור שלי.

לימור עוברת למחלקת יולדות ובסביבות 1 בצוהריים אמיתי מגיע לביות מלא. הוא לא זז מאתנו מאז.

זו הייתה חוויה מדהימה שלא הייתי משנה לרגע. יש המון אכזבה ועצב שלא חווינו לידה של ממש. עצוב לנו שלא נוכל ללדת בבית יותר (אין אפשרות ללידת בית לאחר קיסרי). יש לי רק מלים טובות לומר על הצוות בבית החולים. קודם כל לרינת המיילדת המקסימה והאכפתית, רחל שעזרה ותמכה לקראת הניתוח, מנהלת המחלקה שניתחה ותפרה בצורה מדהימה, דר' ברק שנשאר אחרי המשמרת ונכנס לניתוח. אפילו הרופא שבהתחלה היה מגעיל בסוף היה עם המון אמפתיה והבנה אלינו. (ורק אוסיף שגם האשפוז אח"כ היה בלי בעיות מיוחדות, למרות שאני כן עשיתי קצת בעיות מדי פעם).

המון תודה גם למיכל שעשתה מעל ומעבר. תמכה ועזרה והייתה אתנו. אני בטוח שלא היה לה קל והחוויה שלה לא הייתה נעימה.

יצאתי מאוד מחוזק מהחוויה. אני חושב שלידת בית אפשרית, חיובית וטובה למי שמאמינה בעצמה. בתי החולים נמצאים לעזור לנו כשצריך ולא צריך לפחד מהם. אפשר גם להסתדר עם צוות רפואי שלכאורה לא מקבל את דרכנו.

היממה הזו ביגרה אותי ועזרה לי להבין איפה המקום שלי בחיים.

האהבה שלי ללימור רק התחזקה ואת אמיתי אני אוהב מהרגע שראיתי אותו והחזקתי אותו ודיברתי אליו.

החיים רק מתחילים.