בארי של תמיד בשמחה

מאת: תמיד בשמחה

אמנם זה לקח קצת זמן, אבל הנה סיפור הלידה של בארי:

לאחר שלושה שבועות של צירצורים (או כפי שנוכחתי לדעת מאוחר יותר אולי עדיף לכנות אותם "משחק ילדים" או "תחביב לשעות הפנאי") בלתי סדירים (חוץ מפעם אחת שהתבררה כאזעקת-שווא), התעוררתי ביום שישי ה-11.3 עם כאבי בטן חזקים.

נכון שאומרים שצירים הם כמו כאבי מחזור, אבל מכיוון שעבר כל-כך הרבה זמן מהמחזור האחרון שלי (ומה גם שמאז ומעולם לא סבלתי כ"כ מכאבים חודשיים כאלה), לא חשבתי שאני אזהה אותם כשהם יגיעו. טעיתי. התעוררתי בארבע לפנות בוקר, החצי ישן לו בשלווה (הוא בדיוק התהפך לצד השני) ואני מתפתלת מכאבי בטן וסובלת בשקט (אף פעם לא הייתי מהצועקות). אז מה עושים?

כמובן שעשיתי את הדבר ההגיוני היחיד- נכנסתי לפורום.

לשמחתי הרבה, לא הייתי לבד, וככה העברתי את הזמן בנעימים (אני משקרת. המציאות האמיתית לא היתה נעימה בכלל) עד השעה שמונה. בערך אז עלה בדעתי שאולי כדאי לתזמן את ההתכווצויות וההתקשויות של הבטן, כי אולי, בכל-זאת, קורה שם משהו (--אייקון של "dha!"--). הצירים, מסתבר, הגיעו כל 5 דקות ואז חשבתי שאולי כדאי לי להעיר את החצי.

הלכתי לחדר השינה וניסיתי להעיר אותו בעדינות. כשזה לא עבד עברתי לשיטות קצת יותר אגרסיביות וטלטלתי אותו קלות. זה לא ממש עשה עליו רושם, כי הדבר היחיד שהוא מצא לנכון לומר לי הוא "נו" ולהתהפך לצד השני.

בשלב הזה התחלתי להתעצבן וניסיתי לשכב קצת במיטה. טעות חמורה. צירים יותר כואבים כששוכבים. אז קמתי שוב והתחלתי להסתובב לי בבית. בערך בעשר הייתי שפוכה לגמרי ולשמחתי הרבה נרדמתי לשעה וחצי, שלאחריהם כבר כאב לי הרבה פחות, אבל עדיין היו צירים סדירים פחות או יותר. התקשרתי למיילדת שאצלה עשינו את הקורס והיא המליצה לי לפנות לבית החולים. האמת היא שהתבאסנו וגם התלבטנו כי כבר היה שעתיים לפני שבת (לא שהבוטן שואל אותנו מתי לצאת, אבל ניחא). בסוף החלטנו לנסוע להורים שלי כי הם גרים ליד בית החולים, על כל מקרה.

בערב החלטתי שאני מנסה לזרז את העניין - בשבת היה לי יומולדת (עברי, עברי) והתלהבתי ללדת באותו יום, אז החצי ואני ירדנו לסיבוב קצר (שהפך לארוך) שכלל לאחר מכן גם עלייה במדרגות (הורים שלי גרים בקומה שישית). זה לא ממש עשה רושם על הקטנצ'יק, שאז עדיין כונה "פיצי" ובשבת התעוררתי כאילו כלום, למעט כמה התכווצויות לא-סדירות במהלך היום.

אז אמנם לא ילדתי בתאריך יום ההולדת שלי, אבל איך שהתחלף התאריך (לפי הלוח העברי זה בזמן שקיעה), ב- 17:15, הרגשתי משהו נוזל ממני. קפצתי לשירותים ואכן הייתי רטובה, אבל לא היה דם וגם לא בכמויות. אמא אמרה שאין מה למהר עכשיו לבית-חולים ושנחכה עוד קצת ונראה מה יתפתח.

אחרי 3 דקות חזרתי אליה עם דם על נייר טואלט ושאלתי אם היא מתכוונת לכזו התפתחות. היא אמרה שכן.

מכיוון ששבת עמדה לצאת בעוד שעה, החלטנו שנחכה למוצ"ש. כמובן שעד אז הספקתי לנזול מים גם על הספה (מזל שיש ריפוד כהה) וגם על שני הפדים ששמתי.

במוצ"ש הצטיידנו החצי ואני בתיק ופנינו אל בית החולים. חיברו אותי למוניטור ובדקו פתיחה. היתה פתיחה של 1.5 ס"מ (80% מחיקה) ומשהו שאז עוד טעיתי לחשוב בתמימות שהוא צירים. הרופא בדק את המוניטור ואמר לי שאין צירים (רציתי להגיד לו "תגיד לי, אתה בסדר? אתה לא רואה שאני כמעט יולדת?? מה זאת אומרת אין צירים??"), אבל מכיוון שהיתה לי ירידת מים שלחו אותי לאשפוז במחלקת נשים. הגענו לשם והאחות רצתה לדעת מתי ירדו לי המים, כי נותנים אנטיביוטיקה אחרי 12 שעות, או משהו כזה. אז אמא שלי אמרה לה: "מה 12 שעות? היא יכולה להיות כבר אמא אחרי 12 שעות". האחות כמובן אמרה שהיא "מאד אוהבת את האופטימיות שלך. לידה ראשונה יכולה להימשך גם 36 שעות" ושלחה אותי למיטה.

בסביבות 23:00 התחלתי להבין למה הרופא התכוון כשאמר שלא היו לי צירים. איה!! התחלתי לתזמן אותם (כל 5 דקות) וכמובן שתוך כדי תרגלתי נשימות (איזה דבר גאוני!) שעזרו לי מאד במהלך הצירים. כל ציר נמשך בערך דקה, לפעמים יותר, והם כאבו יותר ויותר ככל שעבר הזמן.

בסביבות 01:00 התחלתי לקלל את חווה על זה שהיא החליטה לאכול מפרי גן העדן ועל זה שהיא אשמה במה שאני עוברת. אמא שלי, שבדיוק הגיעה (היא עובדת בתינוקיה למעלה, ובדיוק עבדה באתו לילה, בל היא באה כל כמה דקות לראות מה קורה איתי), הלכה לחפש מיילדת שתבוא לבדוק אותי, כי לא הגיוני שהצירים כל-כך חזקים (הם כבר היו בהפרש של בערך דקה-שתיים) ואין התקדמות. אז זהו. שזה הגיוני.

פתיחה של 2.5. מה זה הדבר הזה???

חיברו אותי למוניטור כדי לראות מה עם הצירים. בשיא הציר עוד הספקתי להעיף מבט אל המספרים הזוהרים בחושך ואני רואה שכתוב 0. לפעמים המוניטור עושה טובה ועולה ל-2. לא נראה לי!!!

שלחתי את אמא שלי לחפש מוניטור אחר (אחד שאשכרה עובד) ואכן, אחרי כמה דקות קיבלתי אישור לכאבים שלי - המוניטור עבר את ה-100 (כאילו שהייתי צריכה את ההוכחה הזו).

הערה קצרה: לפי שהגעתי לבית החולים שאפתי לעבור לידה "טבעית" עד כמה שאפשר- בלי אפידורל ובלי חומרים כימיים אחרים. הרצון הזה עבר לי מהר מאד אחרי שגיבשתי רצון אחר. למות. מה זה הכאבים האלה?? כבר כתבתי שאני לא מהצועקות והאמת היא שבלי קשר- יש לי סף כאב גבוה, ולוקח זמן להגיע אליו, אבל לקראת 02:00 פשוט מצאתי את עצמי בוכה מרוב שכאב לי. יכול להיות שאם בשלב ההוא הייתי עם פתיחה של 8 או 9 הייתי מחזיקה עד הסוף, אבל במצב שבו הייתי, כשידעתי שיש לי עוד כל-כך הרבה לעבור, לא חשבתי שאני מסוגלת ורק התפללתי להגיע לפתיחה של 3 בשביל לקבל אפידורל.

חזרה לסיפור -

השעה כמעט 02:00. המוניטור מראה צירים חזקים כל דקה. בקושי יש לי זמן לנשום ולהירגע בין ציר לציר. אני נושמת כמו שלמדתי, וזה עוזר לי הרבה, אבל בלב הזה אני מרגישה שאני כבר לא באמת יכולה להרפות את הגוף שלי במהלך הציר (וזה שהאחות אומרת לי "תרפי את הגוף אחרת יכאב לך יותר" לא ממש עזר לי, למען האמת). קוראים לרופא שיבוא

לבדוק מה המצב שם למטה. יופי. פתיחה של 3.5 והופ - לחדר לידה.

לוקחים אותי על כסא גלגלים לחדר לידה. אני פוגשת את ציפי, מיילדת צעירה וחמודה והיא זו שתלווה אותי. היא שואלת אם אני רוצה אפידורל. WELL!! אני לובשת חלוק ועולה למיטה. קוראים לרופאה להזריק לי. אני יושבת ישיבה מזרחית על המיטה, מכופפת את הגב ומחכה לזריקה הגואלת. "אל תזוזי" צועקת עליי הפוסטמה עם החלוק הלבן. "את לא מבינה שאת צריכה לשבת ישר?" אני מנסה, אני מנסה אבל מה לעשות שזה קצת קשה לי? "נו! אי-אפשר לעבוד ככה! תשבי ישר, את לא מבינה??" בא לי לרצוח אותה, אבל בתת-המודע שלי אני מבינה שאם אני אעשה את זה לא יהיה מי שיזריק לי אפידורל, אז אני סותמת. ציפי החמודה עומדת מולי, שמה את הידיים שלה על הכתפיים שלי ומחזיקה אותי חזק כדי שאני לא אזוז. יופי. הצינור בפנים. הציר הבא כואב, אבל פחות. זה שאחריו פחו ואחרי כמה דקות אני כבר לא מרגישה שום ציר. מי אמר שלידה זה כואב?

טוב. אנחנו מחכים לפתיחה. ציפי נכנסת כל כמה דקות. בערך בשעה 03:00 הרופא בודק. יש פתיחה של 7. ברבע לארבע אני מרגישה כאילו אני חייבת לשירותים. ציפי אומרת לי שאני לא צריכה. אני אומרת לה שכן. היא בודקת אותי ואומרת לי, שיש לי פתיחה מלאה ומה שאני מרגישה זה פשוט את הראש של התינוק, שכבר נמצא נמוך מאד.

מה עושים עכשיו? כל פעם שיש ציר (לא הרגשתי כאב, אבל הרגשתי לחץ וידעתי מתי יש ציר) אני לוחצת. אחרי כל 2-3 לחיצות אני נחה. אחרי שעה ציפי כבר רואה את הראש ("יש לו שיער שחור" היא אומרת "אז תחזירי אותו פנימה" אני עונה. סתאאאאאם). אני לוחצת ולוחצת, אבל ממש בסוף הדופק של הפיצפון יורד ומזעיקים רופא לחדר כדי שיעשה חתך וגם ואקום. כל זה לוקח בערך חצי דקה - חצי לחיצה עם הוואקום (כי הוא כבר היה כמעט בחוץ, למעשה) ואני מרגישה שמוציאים כתף אחת ואז כתף שניה, והופ- "זה בן" והוא בחוץ. 05:40 ואני הפכתי לאמא. אני רוצה שישימו אותו עליי, אבל הוא קטן (2.5 ק"ג) ומעלים אותו מהר לתינוקייה כדי לחמם אותו כי הוא קר.

אני עדיין במיטה - מה זה הכאבים האלה? חשבתי שהצירים כבר נגמרו? ציפי מסבירה לי שגם השילייה צריכה לצאת, ואחרי דקה אני מרגישה אותה נפלטת החוצה ואני נושמת לרווחה.

אז הייתי בחדר לידה 3 וחצי שעות, זמן קצר יחסית ללידה ראשונה, ולא חזרתי אל האחות הפסימית כדי להגיד לה שכן

הפכתי לאמא 12 שעות מירידת המים, אבל כן הייתי בהלם. כי לוקח זמן לעכל את כל מה שאת עוברת, למרות שאת שם כל הזמן, ולוקח זמן להבין למה את לא מרגישה תנועות בתוך הבטן, ולמה היא כבר לא קשה, ומה זה המידלדל הזה שיש במקום (מי אמר דיאטה?). ואפילו אחרי כמה שעות, כשאת רואה את היצור הקטן הזה בתוך העריסה- את לא מאמינה שהוא יצא מתוכך. כל-כך קטן אבל כל-כך מושלם- עיניים, אף, פה, ידיים, רגליים. ואפילו אז- את לא מצליחה לקלוט שהבאת לעולם חיים חדשים. את הפלא הזה, את הנס הזה שקוראים לו לידה.

בארי נולד ביום ראשון, ב' אדר התשס"ה, 13.3.05 בשעה 05:40.