יאיר היה צריך להיוולד בשבוע 32 אבל...

מאת: רוניק
צילום: רוניק

בשבוע 32 החל דימום קל שאובחן כיציאת הפקק הרירי, נמצא כי יש מחיקה של 50 אחוז ופתיחה של 2 סנטימטר עם צירים ברורים במוניטור. הועברתי מיד לחדר לידה ושם ניתן לי זריקה להבשלת הראות של העובר ונר להפסקת הצירים.

לאחר כחצי יממה הועברתי למחלקה בסיכון גבוה ב"מאיר" שם ביליתי כ 10 ימים נפלאים בלי לזוז - כי לזוז עושה צירים. סגרתי את הרגליים והחלטתי ש"הוא" לא יוצא לפני הזמן!! בינתיים השתחררתי מבית החולים לשמירת הריון ומעקב שבועי.

אצו רצו להם השבועות, הצירים נשארו, המחיקה נשארה והפתיחה - 2 ס"מ. רק הדימום נפסק. שבוע 36 עבר, 37,38,39, עברו חלפו בלי נד... גם שבוע 40 הגיע ואני עושה כבר מוניטורים כל יום. ואז הרופא שלי וכל רופא נוסף במרכז לבריאות האשה התחילו להילחץ. "את כבר צריכה ללדת"... "את מסכנת את העובר"... "אני מפנה אותך לבית חולים"...

בקיצור אני לא נלחצתי, אבל בעלי היה על הקנטים! הוא לא היה מוכן לשמוע יותר שאני רוצה לחכות עוד יום, כי אולי משהוא יתפתח מעצמו. אז התפשרנו ואושפזתי שוב במחלקה להריון בסיכון להשגחה אבל ברחתי משם אחרי יום, כי ממש דיכא אותי להיות שם. שבוע 41 הגיע ושמעתי שבהדסה אין להם בעיה לילד גם בשבוע 42 - אבל בלחץ הסובבים הובלתי לאחר כבוד לחדר לידה לקבל זירוז, ומהר!!!

איזה כיף- חדר הלידה ריק יחסית, ואני מקבלת המון תשומת לב. גם הרופא שלי שם. חוקן עשיתי בבית וגם מקלחת כך שרק נשאר לי לשים חלוק. אני לא מוכנה לשמוע על אפידורל - אצלי רק לידה טבעית. אני רוצה להיות בשליטה. וחוץ מזה אני שקאלית לא קטנה - מטפסת הרים, קיבלתי אין ספור מכות ושברים - לידה לא תשבור אותי! ככה באמת חשבתי.

אז שמו לי אינפוזיה של נוזלים ואינפוזיה עם חומר הזירוז. כל שעה הגיעה הרופא להגדיל את המינון. אחרי כ 6 שעות כבר לא היה לאן להגביר את המינון ואני נשארתי עם אותם צירים לא מורגשים, פתיחה של 2 ס"מ ומחיקה של 50. אמא שלי ששמעה על חוסר ההתפתחות הגיעה מייד עם קרובת משפחה שהיא דולה "אורגנית" עם כל השמנים והמסג'ים. וגם לאחר טיפולה המסור והמפנק והמענג לא השתנה דבר. אני חייבת לציין, כי בשבועיים החולפים ניסיתי כל דבר טבעי לזירוז הלידה משתיית היביסקוס, דיקור סיני ושטיפת הבית במברשת השיניים של בעלי כשאני כורעת על 4. "הוא פשוט לא רצה לצאת כרגע".

עכשיו פקעה גם סבלנותה של המיילדת יחד עם זו של בעלי. הודעתי להם שאני הולכת להתקלח גם אם אסור, כי חייבים להיות מחוברים למוניטור ולאינפוזיה. אבל אני ממש לא הקשבתי והלכתי להתקלח ולהירגע. בשלב הזה חשבתי על בריחה מהירה דרך החלון מהסיוט הזה!!!

אחרי המקלחת הודיעו לי שבוקעים לי את מי השפיר, כי זה בטוח יזרז את הצירים ואכן זה זירז תוך 10 דקות הגיעו צירים כואבים בטירוף. כאילו מישהוא קורע לי את הבטן מבפנים! לא היתי מסוגלת לנשום בכלל. החזקתי את המעקה של המיטה וחיכיתי שהציר יעבור. בעלי, שיזכה לחיים ארוכים, התחיל להתחנן שאני אקח אפידורל, כי אי אפשר לראות אותי סובלת ככה. ואיך שהוא הצלחתי לסנן, שבסדר, אני אקח כל מה שרק יתנו לי, וממש לא איכפת לי מאיפה יחדירו לי את זה. ואכן אין כמו אפידורל. מטומטמת שכמותי, איך לא ביקשתי אתו מייד בכניסה.

בפעם הבאה אני מגיעה עם שלט על המצח: "כאן לוקחים אפידורל!"

ואז הלכתי לישון - אחת בלילה, כולם ישנים, רק בעלי אוכל פיצה עם האחיות. בשש בבוקר העירו אותי והודיעו לי שאפשר להתחיל ללחוץ. אני לא מרגישה כלום, אבל בפוקוס מטורף על האזור ומדמינת כל לחיצה. ההתקדמות מדהימה.

הראש כמעט בחוץ ואני מרגישה אותו. הוא יוצא הינה הוא יוצא... צא ... צא כבר... מה קורה... למה הוא לא יוצא.? "דוקטור שכטר", צועקים במסדרון "ד"ר שכטר". רופאים נכנסים ויוצאים, יושבים לי על הבטן ולוחצים. קלק - נשמע קול שבירה - כן זו צלע שנשברה! והם לוחצים לי על הבטן ועל הרגליים ואני כבר לא רואה כלום. "ואקום" איזו מילה נורית. בכוחות משותפים יוצא יאיר וינגרטן קניג לאוויר העולם כשהוא מחזיק את ראשו כמו הפסל של "האדם החושב" וחבל הטבטר כרוך סביב צווארו. אבל הוא בכה בכי חרישי וכולם אמרו מזל טוב ושהוא חמוד וארוך. יאיר יצא לאוויר העולם ברבע לשבע בבוקר ואני בכיתי כששמו לי אותו על הבטן, ובכיתי כשראיתי שגם הוא בוכה בשקט ואפילו קצת מבוהל.

אחרי שהעלו אותי למחלקה והשפעת האפידורל נמוגה, התחילו לי כאבים והרגשתי שהכול מתפוצץ לי בפנים. אבל ברגע שראיתי את יאיר הכל נעלם.

יאיר היום בן 11 חודשים ואני חושבת שכאשר זירזו את הלידה זירזו גם את ההתפתחות שלו. בגיל 4 חודשים הוא התחיל לעמוד על 4 ולהתנועע, בגיל חמישה חודשים כבר זחל ומייד אחר כך נעמד. ובגיל 10 חודשים התחיל ללכת בעצמו.