אמא לשניים 13: חזרה לעבודה

חופשת הלידה מסתיימת היום. עשרה וחצי חודשים מאז הלידה, סיומה של תקופה. לא עוד ארוחות בוקר בבתי קפה, טיולים בפארק, סיבוב סופר/ירקן/סופרפארם, לילות בלי שינה, טחינת ירקות ואידוי פירות, סיבוב בשכונה, נסיונות להרדים/ להעיר/ שוב להרדים לשנת בוקר וצהריים...

לא עוד לטייל עם גור בעגלה בבוקר, להכיר לו דברים חדשים, לתת לו לטעום פרי או ירק חדש, לראות אותו מתפתח מדקה לדקה, לשיר לו, לחבק אותו שעות, כי יש עוד זמן עד שבן יחזור מהגן.

עכשיו זה יהיה דולר/ שקל, שווקים בחו"ל, מניות ופק"מ, מה קונים ומה מוכרים, מתי השוק ירד כבר, או שימשיך לעלות...  

זה כל כך מוזר. לפני חודש כבר רציתי לחזור לעבודה. לקום ולהתלבש, להתבשם, לראות אנשים. בשבוע האחרון אני פתאום מתחילה לשחזר את ההתחלה. פתאום בא לי לחזור שוב מבית יולדות. מה, כבר שכחתי כמה קשה זה היה? כל כך חיכיתי שהוא יגדל ויתחיל לישון ולאכול טוב, ופתאום שזה קרה, בא לי לחזור לאחור. פתאום אני מרגישה שלא הספקתי עוד הרבה דברים. אני מנסה ביומיים האחרונים למצות כל דקה, ולא יודעת מה לעשות עם עצמי. ללכת לקנות בוסטר נחשב לנצל את היום? אולי לקניון? לשתות קפה בשמש?

במקרה צלצלה חברה, שכבר שבועות ניסינו לקבוע, אז קפצתי לראות אותה בבית קפה, אבל לא הייתה שמש. עשיתי קצת קניות, וניסיתי לישון צהריים. לא הצלחתי מרוב התרגשות. בערב שלפני העבודה גם הייתה לנו מדורת ל"ג בעומר, למרות שרציתי לישון מוקדם.

קמתי בבוקר, בשש ועשרים, התכוננתי, ואז הילדים התעוררו. איזה כיף! ישנו מצוין עד הבוקר, וקמו בזמן.

הספקנו לשתות ולהתלבש, כל אחד מאיתנו היה אחראי על ילד אחד, ובשבע ועשרים היינו בחוץ.

בן הגיע לגן ראשון, אחרי ששנה וחצי זה לא קרה, אני לא יודעת מי היה יותר מופתע: הוא, או הגננת.

הדרך לעבודה, על פקקיה, הייתה כאילו נסעתי בה רק אתמול. כאילו לא עברה שנה. הגעתי לתל אביב בזמן, מצאתי חניה ונכנסתי לעבודה כאילו רק אתמול יצאתי מהדלת.

קיבלו אותי בנשיקות וחיבוקים, ושמחתי לראות את כולם. יש משהו מאוד מרגיע לחזור למקום מוכר, שכל הדברים שלי עוד נמצאים בארונות ובמגירות, כאילו אתמול השארתי אותם. השולחן חיכה לי, והמחשב, והיום עבר בנעימים. החברות שלחו לי הודעות בנייד של תחזיקי מעמד/ בהצלחה/ איך עובר היום. לגנים חזרה הגעתי בזמן.

העייפות התחילה לחלחל כשנכנסנו הביתה מהגן עם התיקים. אני משחקת עם הילדים וחושבת כמה דברים יש להכין למחר, ואני רוצה להספיק לרחוץ אותם ולהשכיב מוקדם. אני יודעת שזה יהיה השלב הקשה. לבוא בארבע למשמרת שנייה. כשהיה רק בן, זה היה קל. עכשיו שניהם רוצים תשומת, ויש לי רק איזה שעתיים וחצי נטו, ואלוהים יודע איך נספיק לעשות הכל.

סך הכל הלכתי לישון מרוצה. כייף לחזור למסגרת, ואני בטוחה שגם לילדים יהיה טוב. אני עוד שמחה וקורנת מהחופשה, ומקווה שהמצב רוח ישמר, למרות שלשיגרה נכנסים מהר מאוד.

בכל אופן, עכשיו אני באמת במשרה מלאה.

הימים הבאים עדיין מלווים בבכי קורע לב של גור בבוקר. אני חוזרת לרחמים על הילדים בני בקושי שנה שההורים (ואני ביניהם...) שולחים בשבע וחצי בבוקר לגן. מסתבר, שהילדים שלי "עובדים" יותר שעות ממני במשך השבוע. אנחנו מנסים להספיק לבלות איתם אחרי הצהריים לפני שהם שוקעים לשנת לילה מתוקה בשבע וחצי בערב. לא נורא, עוד מעט סופשבוע, אני מנחמת את עצמי, ונבלה קצת יותר יחד.

אני מחכה ליום שאפול לגמרי מעייפות. אני יודעת שהוא קרב...