מחלום למציאות

אני בת 26, בת יחידה להוריי המדהימים שיחיו, נשואה שנתיים באושר לבעלי היקר, מתגוררת במרכז ומחכה ליום שאחזור לירושלים. אני בחורה די רגילה, למרות שאימא שלי לא תסכים איתי. שלא כמו כל האימהות שאומרות שהילד שלהם הוא עילוי, היא מאמינה ובטוחה שאני הרבה מעבר לכך. עברתי את המסלול הרגיל כמעט כמו כולם. בגרות מלאה, גיוס לצה"ל, עבודה מועדפת, תואר ראשון. בחורה רגילה ביותר.

החלום שלי היה תמיד להתחתן ולהביא ילדים לעולם, הרבה ילדים. בחלום היה לי בעל שאין כמותו, גדול ממני בשנתיים בדיוק לפי המתכון. היו לנו ילדים בהפרשים די צמודים וקבועים, וכמובן שהבכור היה בן, מה שבטוח יש יורש שיישא את שם המשפחה לתפארת. הרי צריך לגרום לבעל להיות גאה. אני לא זוכרת במה עבדתי בחלום, הדגש היה על המשפחה. הקמת משפחה מושלמת מכל הבחינות. כמובן שהייתה לנו דירה משלנו, בכלל לא היה מושג של שכירות. אני לא יודעת מה היה בסוף, כי אי אפשר לחלום כל כך רחוק, אבל אני בטוחה שהסוף היה טוב, ככה זה חלום מתוק.

חלומות זה דבר טוב וחשוב, זה הכוח שמטעין אותנו הלאה. משם אנו מתחילים לנטוע את כל התקוות והשאיפות. מהחלום ועד היום הספקתי להתבגר בכמה שנים ולגלות את המציאות הטופחת על פני. כנראה שעד גיל שלושים לא יהיו לי שלושה ילדים, וכנראה שבכל זאת אלמד מנהל עסקים – גם אם זה לתואר שני, את המושג שכירות אני מכירה די מקרוב, וכנראה שברזיל תישאר רחוקה מתמיד...

בזכות המציאות שטפחה על פני, הוספתי לעצמי עוד כמה חלומות. למען האמת, אני מעדיפה לקרוא להן שאיפות, כך קיים סיכוי שאפעל על פי הן. את התואר הראשון כבר השגתי, ועכשיו אני לקראת לימודי תואר שני. אני רוצה ללמוד עוד שפה, אבל ברצינות, כזו שאוכל לנהל איתה שיחה אמיתית ולא רק כדי להסתדר בחו"ל. ומעל הכול, מה שאני הכי רוצה זה להתעסק בעיצוב פנים. כדאי שאני אתחיל עם הדירה שלי...

את השאיפות שלי אני אצטרך ללמוד לשלב עם המציאות החדשה. בעוד מספר חודשים נהפוך להיות משפחה אמיתית ולא עוד זוג. לא, אנחנו לא מכניסים כלב לבית, וגם לא חותמים על משכנתא, אפילו רכב עדין אין. בעוד מספר חודשים בשעה טובה, יגיח לעולם עולל קטן שישנה את החיים בצורה שלא ניתן לתאר, לשער, לעכל, לתפוס, להתכונן.

לא משנה כמה סיפורים וחוויות אני אשמע, וכמה טיפים והמלצות אקבל, מכולם – משפחה, חברים, פורומים, סתם עוברי אורח שמכניסים את עצמם (ברור שאימא שלי יודעת הכי טוב), עד שלא אהיה שם אני לא אדע. נכון שאני מאוד אוהבת ילדים, וטיפלתי בתינוקות עוד כשהייתי ילדה בעצמי, ותמיד הייתה לי הגישה. להחליף זה משחק ילדים, לשים לב לראש זו כבר שיגרה, את הכמויות של תחליפי החלב אני כבר זוכרת בע"פ, תה שומר כשיש גזים, משחה לשיניים, לקפל את העגלה עם התינוק בידיים, ולא לשכוח סיפור לפני השינה. אבל מה יקרה כשזה יהיה שלי? איך אני אעמוד בזה? גם ככה סף הרגישות והחרדות עלה מדרגה. הימים והלילות יהפכו למן מערבולת שכזו, ועד שאני כבר אישן אני אתפקד כבייבי סנס כי אני לא אסמוך גם עליו, אני ארצה להעניק את הכי טוב שאפשר. שרק אלוהים ייתן לי כוח. העיקר שיש לי גישה.

כשהתעוררתי מהחלום ההוא גיליתי שהנס הכי גדול יקרה כשאחזור הביתה עם תינוק בריא. הריון ולידה זה לא דבר כל כך פשוט כמו שזה נראה, ואני לא מדברת כלל על קושי פיזי. הקאות, בחילות, משקל, לחץ דם, בדיקות ושאר ירקות זה החלק הקל. כל כך הרבה דברים יכולים להתהפך בן רגע, וזה בדרך כלל תופס אותנו כשאנו הכי לא מוכנים. וזה מה שהופך את הצעד הזה לצעד ענק ומשמעותי. וזהו בהחלט תחילת הגשמת החלום.