עוד אחד בדרך

מאת: אמא של מיכל
צילום: אבא של מיכל

לא היו לי שיניים וקיבלתי אגוז. ואחד שקשה מאוד לפיצוח. זה קרה לי בגיל שלושים באופן ספונטני כי אני בת שלושים וכי כנראה כבר צריך אחד, לא? בלי שום יצר אימהי, בלי שום כמיהה או קנאה באמהות נושאות עגלות ומטענים אלא דווקא עם סוג של סלידה מילדים ותינוקות של אחרים.

לא בער בי ואפילו לא דגדג לי בנבכי יצריי שום צורך אימהי, לא רציתי לשחק בבובות, לא החלפתי מעולם חיתול ולא עניין אותי העולם הזה של העוללים הצרחנים והמבלגנים. האחיינים שלי היו נורא חמודים כשאמא שלהם היתה בסביבה ויכלה לקחת אותם כשסיימתי להקריא להם סיפור. היה לי טוב בזוגיות רבת השנים שלי, ברביצה המשותפת מול הטלויזיה, בארוחות ערב נחמדה, בתקשורת הטובה עם בן הזוג, בשיחות הרגילות על הזוגיות, במריבות הרגילות, בריגושים הקטנים, בעבודה.

עברו תשעה חודשים וילדתי בת בריאה וקראנו לה מיכל. פתאום יש לי יצור זעיר בידיים, שבמשך שבועיים רצופים רק ישן ועובר מיד ליד. בקושי פוקחת עיניים, רק יונקת, ישנה ומייצרת חיתולים מפוצצים בחרדל דיז'ון מוזר. אני עדיין לא מעכלת ומרגישה שלא ממש ישנתי מאז שהיא נולדה. אני מחכה כל הזמן שמשהו יקרה עם היצור הקטן שהבאתי הביתה. יאללה, מתי זה אמור להתחיל לזוז? לעשות משהו? להגיב למשהו? גורנישט. יונקת, מחרבנת, ישנה, בסבבים של 20 דקות של ערות מסתכלת סביב בעיניים פוזלות שמנסות לפקס לשווא.

אחרי כחודש היצור הזעיר הפך למכונת צרחות אימתנית והתפתלויות של כאבי בטן. לילות וימים ללא שינה, שלי, של האבא ושלה. הפכתי להיות מכונת קיטורים שיורה לכל עבר. לא הפסקתי לבכות על מר גורלי, לנסות להבין מה אני עושה לא נכון, איך אני גורמת ליצור הקטן הזה סבל כה רב ולא יודעת לפתור את הבעיות. החזקתי בבית בקבוק סיפולוקס מנוער ועצבני, עם יכולות ווקאליות לנפץ זכוכיות. תינוקת מיוסרת וכעסנית. כל הבדיקות השגרתיות היו תקינות למעט הבדיקה ההתפתחותית שהרופאה קבעה שהתינוקת כבר בת שמונה שבועות ולא מחייכת חיוך ספונטני. ואני שואלת את עצמי באמת, למה?

התקופה הזו עברה, ומיכל המשיכה לגדול, לצמוח, התחילה לזחול, ללכת, לברבר, ולהגיד מילים אמיתיות. הפכה ליצור חברותי שמשאיר אותי פעורת פה נוכח כל קשקוש קטן וחדש וכל סדק של גילוי עולם תמים וטהור מצדה.

אני עם האדישות שלי עוקבת אחריה בכל דקה, יכולה לבהות בה כל היום וכשהיא נרדמת להסתכל על תמונות שלה שצילמנו. מנסה לחשוב איך ללמד אותה עוד ועוד דברים על העולם הזה ולא מבינה איך היא עושה לבד את ההקשרים וקולטת כל דבר. אני, שסיפורי הורים מתפעלים מעולליהם זבי החוטם גרמו לי לפיהוק והנהוני נימוס, מוצאת את עצמי מספרת לכל הסביבה על כל מילה חדשה וכל תובנה של היצור הקטן הזה.

פתאום התגבש לי מול העיניים תא משפחתי קטן שהוא שלי ובאחריותי. דירתנו הקטנטנה מלאה בצעצועים וכל מוצרי התינוקות שצריך. התפיסה שלנו היתה שמיכל כבר גדלה, ועוד מעט כבר לא נחתל אותה על השידה, ולא משתמשים יותר בלול ושכדי לחסוך את כל הבלגן מחדש של איסוף כל הציוד והכנת כל הבית לתינוק חדש בעוד כמה שנים, פשוט נמלא אותם מחדש בעוד תינוק.

כשמיכל תהיה בת שנה וארבעה חודשים ייוולד לה אח. אנחנו עם שרוולים מופשלים מוכנים לקשיים ולבלגן. אנחנו עדים היום לגיבוש התא המשפחתי שלנו ורואים איך מתוך הקושי צומחת תמורה אדירה שאי אפשר לתאר אותה. אז בעוד חודש וקצת בטח שוב אני אקפוץ על כדור פיזיו עם עולל צווחן קטן על הידיים, פליטות על כל הפיג'מה שאני לא אספיק להחליף לבגד אחר כל היום, מבט טרוט שינה בעיניים ושיער פרוע. מיכל בינתיים תוציא את כל מה שיש בארונות ולא תבין לאן הלכו חמישים אחוז מתשומת הלב שניתנה לה עד היום.

אני בטח אקלל הרבה, אתבכיין בלי סוף אבל בעוד שנה אני אספר סיפור לפני השינה לשני פעוטות, התינוק יישן לו כבר לילה שלם, מיכל תבוא למיטה שלנו להתכרבל ביני לבין אבא שלה בבוקר, ועל הפרצוף שלי שוב יימרח החיוך החדש הזה שנולד לי עם המשפחה הקטנה והפרטית שלי.