השימוש בסימנים במקביל לדיבור נעשה בכל התרבויות בעולם

המאורע האבולוציוני הראשי לקראת המוכנות לתקשורת, היה ההיעמדות על שתים, לפני כ-5-6 מיליוני שנים. עם השנים התפתח האדם עד לאדם המודרני, לפני כ-200 אלף שנה. שינויים נוספים חשובים הקשורים להתפתחות השפה/הדיבור היו  הקטנת הלסתות, הקטנת השינים, ושינויים במבנה חלק משרירי הפנים והלשון. רובן המכריע של השפות משתמשות בקולות המופקים בחלל הפה, הגרון והאף להעברת המסרים. הדיבור הוא צורה של הבעה קולית. אולם לאדם צורות הבעה קוליות שאינן דיבור, כגון צחוק, בכי, צעקה, ועוד.

בכל השפות ובכל התרבויות משתמשים בתנועות ידיים ומחוות גוף במקביל לשפה המדוברת. יש חוקרים הסבורים ששפות סימנים היו נפוצות לפני שאיברי הדיבור האנושיים קיבלו את צורתם הנוכחית, אולם אין לכך ראיות חד-משמעיות.ידוע ששפות אלה נוצרות באופן ספונטני בקהילות של בני אדם. דוגמא טובה לכך היא  אנשים הנמצאים בארץ זרה ואינם דוברים את שפת המקום. ניתן לראותם מתגברים על מחסום השפה המדוברת ומתקשרים עם נהגי מוניות או כל תושב מקומי בעזרת תנועות ידיים, פנים וגוף ומצליחים להבין איש את רעהו. תהליך דומה, מתרחש גם בקהילות של חירשים או כבדי שמיעה, אשר מפתחים שפות סימנים משלהם. אפילו בספר התנ"ך מתואר מצב דומה בסיפור מגדל בבל (בראשית י"א).

ההערכה היא שהשפות הראשונות הופיעו לפני כ-20,000 שנים, ויש ראיות לכך שרוב השפות המדוברות כיום הן בעלות היסטוריה של 5000 שנה לפחות. כל השפות ללא יוצא מהכלל הן בעלות אותן תכונות: יש בהן מילים הבנויות מהגאים, ומילים אלו מצטרפות למשפטים. גם כל השפות העתיקות הידועות למחקר היו בנויות באותן תכונות של השפות המדוברות.

כל מילה מבטאת רעיון או רעיונות, ואילו כל משפט מבטא אף הוא רעיון או רעיונות, אבל מורכבים יותר מהרעיונות הניתנים לביטוי במילה יחידה. לעומתם, ההגאים - עיצורים ותנועות - אינם מבטאים רעיונות, והם צורות קוליות שבעזרתן בונה הדובר את המילה.

כל היצורים החיים בעולם מתקשרים. בטבע, אצל בעלי החיים, התקשורת קיימת בצורות רבות ומגוונות: חיזור, כניעה, איום, פיתוי ועוד. גם בעלי החיים משתמשים בקול בכדי לתקשר ומגוון הצלילים בו הם משתמשים הוא רחב מאוד. כלומר, לא רק בני האדם משתמשים בקול ובסימנים כדי לתקשר. לפי מחקרי החיות, אין שום בעל חיים שפיתח הבעה קולית השווה או דומה לדיבור. אולם, מרבית היונקים והציפורים משתמשים בהבעה קולית מגוונת המשמשת לביטוי כאב, רוגז, איום, שמחה, קריאה לזיווג, ועוד.

השפה האנושית המילולית, המדוברת- היא סוג של תקשורת, אך, כידוע , אנשים משתמשים להעברת מסרים, גם בצורות תקשורת שאינן מילוליות. דוגמה לתקשורת לא מילולית היא מחוות הגוף שלנו: למשל, כשאנחנו מחמיצים פנים, אנחנו "משדרים" לאנשים סביבנו  איך אנו מרגישים; כך גם כשאנו מזילים דמעות, מביטים בתדהמה ועוד. דוגמה אחרת לתקשורת לא מילולית היא סוגי מגעים גופניים, שיש לנו עם אנשים אחרים: כשאנחנו מכים, בועטים, או לחילופין מחבקים ומנשקים, אנחנו מתקשרים בתקשורת לא מילולית.

בניגוד לשפות מדוברות, המשתמשות בצלילים, תקשורת לא מילולית, פועלת במרחב. כל תנועת גוף -  היא יחידת מידע, המעבירה מידע לשוני באמצעות שלושה אמצעים עיקריים באותו זמן: צורת הידיים של המסמן, מיקום הידיים במרחב, וכיוון תנועת הידיים. גם להבעות הפנים יש משמעות.

בערך 60% מהתקשורת החברתית, היא תקשורת לא מילולית. שימוש במחוות כחלק מתקשורת לא מילולית, נחשב לכלי תקשורת בעל השפעה גדולה ברחבי העולם. למעלה מ- 2/3 מהאפקטיביות של משא ומתן נקבע ע"י תקשורת לא מילולית.

יתרונות תקשורת לא מילולית:

• עוזרת בהבנת אנשים
• עוזרת בתקשורת אפקטיבית יותר כאשר התפתחות הדיבור איטית.
• עוזרת לאנשים שמתקשים לבטא מילים מסוימות (בשפה זרה), אך יכולים לנסות להגיד את המילה בליווי הסימון שלה וכך יבינו אותם טוב יותר.
• משמשת כאלטרנטיבה לאדם שאינו מדבר.

 ישנם 3 שימושים מרכזים בתקשורת לא מילולית:

• הראשון: ברכות לשלום וכו', ניפנוף ידיים לחיצת ידיים, חיבוק, הצדעה. לחברים שנראה  במהלך היום בדרך ננופף לשלום, כאשר נפגוש עמיתים לעבודה נלחץ את ידיהם לשלום, אנו נצדיע לאדם שהוא בדרגה צבאית בכירה מאיתנו.
• השני: שימוש בסימנים ספציפיים שמתאימים למקום העבודה לדוגמא. בנוסף, שימוש בשפת סימנים לאנשים עם בעיות שמיעה. הם משתמשים בשפת הסימנים וקריאת שפתיים לעיתים לדברים מאוד ספציפיים.
• השלישי: שימוש לא רצוני במחוות וסימנים. לדוגמא כאשר אנשים משפשפים את עיניהם ניתן לומר כי הם עייפים.

מחוות יכולות להתפרש כמשהו אחד אצלנו וכמשהו אחר במדינה אחרת. מחווה פשוטה כמו ניפנוף עם היד לשלום יכול להכניס אותנו לצרות גדולות במדינה אחרת .

דוגמא נוספת, זוג אמריקאי שטייל באוסטרליה נעצר ע"י שוטר . הבעל סימן לשוטר "THUMBS UP"  וגם חייך. השוטר האוסטרלי נתן להם דו"ח. לאחר מכן הם הבינו כי סימון זה של "THUMBS UP" באוסטרליה נחשב לסימן של " SCREW YOU" .

 שפת גוף ניתן לחלק לכמה קטגוריות:

• הבעות פנים
• קשר עין
• מגע
• מרחב מחייה
• סיקול רגליים
• מחוות
• קולות וכו'

שימוש בהבעות פנים וקשר עין:

כאשר משווים בין נשים אפריקאיות, ערביות, אסייתיות, אמריקאיות, נמצא כי קיים הבדל משמעותי בין התרבויות למעט שימוש בחיוך שקיים אצל כולן. הרבה אסייתים, אפריקנים וכדומה יימנעו מקשר עין, כסימן לכבוד. בזמן שאצל אירופאים וצפון אמריקאיים, הימנעות מקשר עין מסמן חוסר הקשבה ויכול להתפרש כלא מנומס.

מגע

ישנן תרבויות שבהן המגע הוא חלק בלתי נפרד,  לעומת תרבויות אחרות שהוא כמעט ולא קיים. הערבים עשויים לגעת או בכלל לא ולעומתם האמריקאים יכולים לגעת זה בזה בין פעמיים ל-4 פעמים בשעה, עפ"י מחקרים. אנשים בבריטניה, בחלקים צפון אירופה ובאסיה נוטים לגעת זה בזה פחות מהאמריקנים. לעומת זאת הצרפתים והאיטלקים נוטים לגעת זה בזה הרבה יותר.

מרחב מחייה

במזרח התיכון אנשים מאותו מין עומדים קרוב יותר זה לזה מאשר אנשים מצפון אמריקה ואירופאים, בעוד אנשים מהמין הנגדי עומדים רחוק זה מזה. הגברים ביפאן עומדים כמטר וחצי מבני-שיחם. לעומת זאת ארופאים וצפון אמריקאים יראו צורה זו של ריחוק בזמן שיחה כמוזר.

סיכול רגליים

בארצות המזרח התיכון כאשר מישהו יושב בסיכול רגליים וכף הרגל של הרגל העליונה מופנת כלפי אנשים, דבר זה יכול לגרום לחוסר נעימות, משום שעל פי שפת הגוף במדינות איסלמיות זה נחשב לכלי נשק מאיים, האשמה. אם בנוסף אנו נשלב ידיים גם ונישען לאחור, הדבר יתפרש כעלבון וריחוק.

מחוות שונות

שימוש בסימנים –"”THUMBS UP (כף יד מאוגרפת ואגודל זקופה ופונה אל האדם שנמצא מולנו) ו-“OKAY”  (אצבע המורה יחד עם האגודל יוצרים עיגול ושאר האצבעות נשארות זקופות) בארצות כמו בריטניה וארה"ב נחשב למשהו חיובי, אך לעומת זאת בספרד "THUMBS UP" נחשב למשהו גס. ביוון שימוש בסימן "OKAY" נחשב למשהו חיובי וכן בחלק ממדינות מזרח אירופה ואמריקה הלטינית, בעוד בצרפת זה נחשב לסימן של "אפס". הזזת הראש מצד לצד באסיה נחשבת למתן הסכמה בזמן שיחה, לעומת זאת בחלקים אחרים בעולם זה נחשב לתשובה שלילית.

 מחוות מתחלקות ל- 3 קטגוריות:

• מחוות אינסטינקטיביות – אשר נעשות בתת מודע.
• קודים, מחוות טכניות – בהם משתמשים במאים, ברוקרים וכו'.
• מחוות נרכשות -  מופיעות בתרבויות שונות.

כאשר ניקח את המחוות שאנו נוהגים להשתמש בהן למדינה אחרת אנו יכולים למצוא את עצמינו בשוק תרבותי. כך למשל:

• כאשר אנו נכנסים לבית באירופה תמיד דלת האמבטיה/שירותים תהיה סגורה גם כאשר אף אחד לא נמצא שם. לעומת זאת אם ניכנס לבית בארה"ב הדלת של האמבטיה/שירותים תמיד תהיה פתוחה למחצה כדי שנראה אם מישהו נמצא שם, בעוד באירופה נצטרך תמיד לדפוק על הדלת כדי לוודא.
• באוסטריה גברים קמים כאשר אשה נכנסת לחדר. לעיסת מסטיק נחשבת למשהו לא הולם. צריך להימנע מהכנסת ידיים לתוך הכיסים בזמן שיחה. לשים ידיים על הרגליים שלנו בזמן ארוחה נחשב למשהו לא מנומס. לעומת זאת בארה"ב התנהגויות אלה נעשות בלא כל בעיה.
• באנגליה, בסקוטלנד ובוויילס, צריך להימנע משיחה בקול רם או כל רמה של קולניות  במקומות פומביים. צריך להימנע מלבהות במישהו. אם מעשנים, נהוג להציע לשותפים לשיחה סיגריה קודם להדלקת הסיגריה. בארצות אחרות שבהם הסיגריות יקרות לא תמצא התנהגות כזאת.
• בטורקיה, כאשר סוליית הנעל שלך פונה לכיוון מישהו, הדבר נחשב לעלבון. צריך לבקש רשות לפני שמעשנים. לא הולם להסתובב ברחוב תוך כדי אכילה או עישון. שילוב ידיים או הכנסתם לכיסים בזמן שיחה נחשב לגסות רוח. יש לחלוץ נעליים כאשר נכנסים לבית טורקי. נשים לא ישוחחו עם גבר כלשהו כל עוד לא הכירו ביניהם רשמית.
• הסימון של “OKAY”  נחשב בטורקיה כסימון של הומוסקסואליות.
• באיראן, לחיצת יד לילד מראה על כבוד שאנו רוכשים להורים שלו. אנשים כמעט ולא מראים סימני חיבה בפומבי. סימון של "”THUMBS UP נחשב לסימן לוולגריות.
• חשוב להימנע מקינוח אף בפומבי, מישיבה שמוטה על הכסא ומתיחת רגליים  
• קדימה.
• צריך גם לזכור לא להפנות את סוליית הנעל לעבר אנשים משום שזה עלול
• להעליב . יש לשמור על רגליים על הקרקע כדי להימנע מצרות.
• בסעודיה, אדם המלווה אישה עם רעלה, לא יציג אותה כאשר יפגוש מישהו.
• כאשר גבר פוגש גבר אחר הוא עשוי לחבקו ולנשקו על לחיו כחלק מברכת שלום.
• לנשים אסור לנהוג בכלי רכב. יש לחלוץ נעליים כאשר נכנסים לבית בסעודיה.
• לא הולם ללבוש בגדים שחושפים חלקי גוף אינטימיים כגון, כתפיים, בטן, ירכיים,
• שוקיים. נהוג להעביר בין היושבים בחדר את הנרגילה, תוך כדי שיתוף של כל מי
• שנמצא בו.
• ביפאן, הצגת רגשות כגון: פחד, עצבנות, התלהבות מאוד נדירה משום שמלמדים אותם לדכא רגשות אלה, בעיקר בפומבי. אדם שעומד ומשלב ידיים, זהו סימן לאדם שחושב בריכוז רב.
• נשים צריכות להימנע מנעילת עקבים גבוהים וזאת כדי להימנע ממצב שהאישה תתנשא מעל עמיתיה לעבודה. שתיקות יכולות להשתרר בפגישות, אך אין צורך למהר ולחפש נושאים לדבר עליהם כדי לשבור אותן משום שהיפנים עוצרים על מנת להרהר..בנוסף, הצגת פה פתוח נחשבת לגסות.
• בפקיסטן, חשוב לזכור לאכול רק עם יד ימין משום שיד שמאל משמשת להגיינת הגוף והיא נחשבת ללא נקייה. בנוסף, לעולם אל תלחץ יד עם יד שמאל מאותה הסיבה. נשים מורחקות מאירועים חברתיים. שני גברים עשויים ללכת ברחוב ולהחזיק ידיים, דבר המסמל את החברות שקיימת ביניהם ולא הומוסקסואליות.
• בארה"ב, שני גברים ילכו ברחוב תוך כדי שהם מחזיקים ידיים, רק במידה והם הומואים.  צריך לעמוד בזמן שיחה במרחק של זרוע האחד מהשני, כדי שהצד השני ירגיש שאנו מכבדים את המרחב שלו.קשר עין מאוד חשוב. נהוג לנופף לשלום ולהתראות.

כאמור, כל היצורים בטבע מתקשרים בצורה זו או אחרת. התקשורת מתחילה כבר מגיל לידה. תינוקות רכים משמיעים קולות מרגע לידתם. מחקרים מצביעים על התופעה המדהימה, שתינוקות בני 5-6 ימים כבר מסוגלים להבחין בין שפת אמם לשפות אחרות. בסביבות גיל חצי שנה, התינוקות מתחילים  את השלב הראשון של לימוד השפה: הם מפיקים צלילים רבים (המכונים בבלשנות פונים), שחלק גדול מהם לא קיים בשפת אמם. למשל, תינוקות ישראליים יפיקו בין היתר th, דז, או ר טרילית (כמו ששומעים בספרדית, למשל); תינוקות יפניים יפיקו את העיצורים ל, ר, על אף שיפנים מבוגרים אינם מבחינים בין שני הצלילים.

במהלך שנת החיים הראשונה, רוכשים פעוטות תכונות פונולוגיות רבות של שפת האם שלהם ומאבדים את רגישותם לניגודים פונולוגיים שאינם רלבנטיים עבורם. לדוגמה, בגיל שישה חודשים הם כבר ירכשו את התנועות הטיפוסיות של שפתם ומתחילים לאבד את רגישותם לניגודי תנועות שאינם חלק משפת האם. באופן דומה, בגיל אחד עשר חודשים, הם מכירים את העיצורים של שפתם ואינם מבחינים יותר בין ניגודים עיצוריים שאינם קשורים לשפת האם.

בשלב הבא, "שלב המלמול", התינוקות "מתמקדים" בצלילים הרלוונטיים לשפת אמם ומאבדים את שאר הצלילים. הצלילים המצויים בשימוש בשפה נתונה מכונים פונמות.

מילים טרומיות – בין גיל 10 חודשים לשנה, רוב התינוקות מתחילים לעבור ממלמול לדיבור. מילים אלו הן הגיות שהילד מייחס להם משמעות קבועה ומשתמש בהן בניסיונותיו לתקשר, אך ההגיות לא דומות למילים של מבוגרים.

מילים ראשונות– רוב הילדים מבטאים מילים ראשונות שאפשר לזהותן בבירור בגיל שנה בערך.

המילים הראשונות בדרך כלל, מיוחסות לבני אדם מוכרים (אמא), חלקי גוף (אף, פה), חיות (כלב) ולחפצים מוכרים (נעל). באוצר המילים הראשוני, המילים מתייחסות לחפצים ובני אדם שהילד מקיים עמם פעילות גומלין דרך קבע. מילה נפוצה נוספת היא – לא.

סגנון רפרנציאלי (התייחסותי)- הילדים שונים במטרות שלשמן הם משתמשים במילים הראשונות. מקצתם משתמשים תחילה במילים בעיקר כדי להתייחס לאובייקטים ולאירועים והמילים הן בעיקר – שמות עצם, פעלים ושמות תואר.

בסביבות גיל שנה המילה הראשונה מופיעה ושלב חדש מתחיל: התינוקות משתמשים במילה בודדת לצורך העברת רצונות ודרישות. למשל: המילה "אור!" יכולה לרמז: "כבו את האור!", אך גם "הנה אור!".

בסביבות גיל שנתיים הפעוט עובר ל"מבעים טלגרפיים". אלה הם מבעים בני שתי מילים ("אבא טיול!"). אז גם מתווסף התחביר: מילות יחס, התאמת מין ומספר במשפטים קצרים וכדו'. קצב לימוד המיליםהולך וגובר ועשוי להגיע לשיאו, בגילאים שלוש עד ארבע, אף לעשר מילים ביום!

מספר מחקרים מתייחסים לסוגיית הברבור או המלמול של תינוקות שומעים בהשוואה לחרשים. ילדים חרשים, בדומה לילדים שומעים, עוברים שלב של ברבור: בעוד שתינוקות שומעים מברברים תוך השמעת קולות באמצעות הכלי הווקאלי שלהם, תינוקות חרשים מברברים בידיהם. תינוקות חרשים משמיעים באופן טיפוסי כמות מוגבלת של ברבורים ווקאליים, ואלה מאופיינים בשונות פחותה בצורה ובמערכת פחותה של פונמות ביחס לברבורים ווקאליים של ילדים שומעים.

למרות שחסרים מחקרים רחבי היקף לגבי רכישת שפת סימנים בקרב ילדים, קיימות ראיות המצביעות על כך שרכישת שפת סימנים מהירה כמו רכישת שפות מדוברות ועוקבת אחר אותו מסלול התפתחותי. במיוחד, התזמון של אבני דרך בשפות סימנים מתאים ברובו לשפות מדוברות. ההסבר לכך מורכב מכמה סיבות: ראשית, ייתכן שקל יותר לתפוס סימנים מאשר מילים מדוברות, זאת בשל הבשלה מוקדמת יותר של הקורטקס הויזואלי מזו של הקורטקס האודיטורי בגיל הרך. שנית, סימנים עשויים להיות קלים יותר להפקה, אם שליטה מוטורית בידיים מתפתחת מוקדם יותר מאשר השליטה המוטורית בכלי הווקאלי. שלישית, הממצאים עשויים להיות תוצר הנובע מכך שלצופה המבוגר קל יותר לזהות סימנים ראשונים מאשר מילים ראשונות. 

פעוטות וילדים צריכים לפתח 2 מע' של מיומנויות לשימוש בשפה כדי שיוכלו לתקשר ביעילות:

1.      מיומנויות הפקה– ניסוח רעיונות במילים.

2.      מיומנויות קליטה -  הבנת דברים שאומרים אחרים.

למידת תבניות הצלילים

בשנת החיים הראשונה והשנייה, חלים שינויים בהגיה.

הגייה קדם לשונית– התקופה המוקדמת לפני הדיבור. זו מחולקת ל- 5 שלבים:

1.      בכי- אמצעי התקשורת היחיד. הוא הגיה רפלקסיבית בכל פעם שהתינוק מרוגש יתר על מידה .

2.      המייה-  הגיות קדם לשוניות המורכבות בעיקר מצלילי תנועות (A,U,I).

3.      משחק קולי– אליו נכנסים בגיל 4 חודשים. בשלב זה מנסים התינוקות את כל טווח יכולותיהם הקוליות ומפיקים צלילים שונים בגובהם ובעוצמתם כולל הברות פשוטות (בה, גה, מה).

4.      מלמול קנוני– מתחיל בגיל חצי שנה ובו נשמעות הגיות דומות יותר ויותר לדיבור. נשמעים רצפים של הברות.

5.      מלמול שיחה– רוב התינוקות מגיעים אליו בגיל 10 חודשים. הם מתחילים להשתמש בהטעמה והנגנה בדומה למבוגרים.

בגלל דפוסים אלו נשמע המלמול כמו דיבור בשיחה אך אין בה מילים שאפשר לזהותם.

התרחבות אוצר המילים– מילים חדשות נרכשות די לאט בשלב המוקדם.

פרץ אוצר מילים – בגיל 18 חודשים קיימת עלייה פתאומית בקצב רכישת המילים.

תהליכי למידת המילים – לרוב, ילדים מתחילים לומר מילים עוד לפני שהם תופסים את מושג המילים או השמות. רק בסביבות המועד של פרץ אוצר המילים (18 חודשים) מתחילים להשתמש במילים כדי להתייחס לקטגוריות מסוימות, במקום להגביל שימושים למקרים פרטיים והקשרים ספציפיים.

שגיאות קיטוע – בתחילה הן קיימות אצל כל הילדים. טעות בזיהוי הגבולות בין המילים במשפט מכיוון שהמילים נאמרות לילד ברצף ולא בנפרד ולכן לעיתים טועים במיקום גבולות המילה אך הילד לרוב מתקן שגיאות אלה במהירות.

מיפוי מהיר – מרגע שהם מזהים רצף צלילים במילה, עליהם לגלות את המשמעות.

הילד משתמש ברמזים מן ההקשר כדי לנחש ניחוש נכון בדבר משמעות של מילה לא מוכרת. מיפוי מהיר, יכול להתרחש רק אם טבועות בילדים מראש ההנחות בדבר המשמעויות שסביר ביותר לייחס למילים לא מוכרות.

ניגוד לקסאלי – חוקרים סבורים שלילדים טבועה מראש הנטייה להניח כי לא ייתכן שלשתי מילים תהיה אותה משמעות.

שגיאות בלמידת המילים המוקדמות – השגיאות הקיימות בלימוד המילים המוקדמת הן בד"כ שגיאות של צמצום יתר – שימוש נכון במילה אך שימוש צר מדי, או - הרחבת ייתר– הרחבת ייתר על מידה את היקף המשמעות של המילה.

צורנים יחידיים – בתחילת הדרך הילדים לומדים אותם. אמא, אבא ילך = מיצג אובייקט אחד.

צורנים דקדוקיים – תחיליות, סופיות המשנות את משמעות המילים וכן פעלי עזר ומילות יחס וע"י כך משתנה המשמעות. לדוגמא: ילד הם מוסיפים ים=רבים.

למידת ניסוח משפטים – בכל מערכת תחביר שייכות המילים לחלקי דיבור (פועל, שם עצם וכד'). מערכת של כללי התחביר קובעת כיצד לנסח משפטים. ילדים אינם יכולים ללמוד כללי תחביר, הם גוזרים את הכללים הנוגעים לקטגוריות מופשטות ומשתמשים בהן עפ"י דוגמאות ממשיות של דיבור שהם שומעים (אינם מודעים לעובדה שהם לומדים כללי תחביר).

שלב המילה האחת– כאשר ילדים מתחילים לומר מילים שאפשר לזהותן, הם משתמשים רק במילה אחת כל פעם. לגבי הפעוט מילה אחת היא לעיתים הבעה שלמה שמבוגרים היו אומרים במשפט.

צירוף חד מילי – מילה המשמשת להבעת משמעות מורחבת. (מילה שירצה להביע זאת שהוא רוצה את אמא שלו הוא יגיד מאמא או אמא)

משפטים ראשונים – בד"כ בין גיל 18 חודשים לשנתיים מתחילים פעוטות לצרף 2 מילים יחד.  אך בשלב זה הילד אומר רק מילים שחיונויות לו לשם העברת המשמעות של המשפט וזה נקרא דיבור טלגרפי.

למידת השפה  - השימוש החברתי– הילד לומד בתקופה שבה הוא רוכש את אוצר המילים גם כשירות תקשורתית: יכולת לקיים שיחות, לזהות ולתקן קצרים בתקשורת ולהשתמש בשפה בדרך ההולמת את החברה בתרבות מסויימת. הילד גם לומד את המוסכמות והסדרים החברתיים לתקשורת. "ביי ביי" או באיטלקית "צ'או צ'או" - הילד לומד שימוש חברתי מהדרכת ההורה. בכל תרבות הוא לומד בהתאם לדרך שלה.

הילד והסביבה בהתפתחות השפה – בערך בגיל שנה וחצי הילד מתחיל להשתמש במילים רבות ובמשפטים. חוקרים ענו על השאלה כיצד יכולים הילדים למלא מטלה מורכבת של למידת שפה בפרק זמן קצר כל-כך:

• התיאוריה הסביבתית – מדגישה גורמים סביבתיים ברכישת השפה. חוץ מהשפה שהילד שומע, מבנה הגומלין החברתיים ומאפייני הסביבה הפיזית שלו משפיעים על רכישת שפתינו.
• התיאוריה הנייטיביסטית – מתמקדים בגורמים מולדים בעלי בסיס ביולוגי המאפשרים את רכישת השפה.

סקינר מאמין בגישה הסביבתית ואומר שהילד לומד את השפה ע"י כך שההורים ובני אדם אחרים, הסובבים את התינוק, נותנים לילד תשומת לב ומגיבים אליו בדיבור. תשומת ליבם מחזקת את התינוק בשימוש במילים ואז הוא נעשה תכוף יותר ובאקראי הוא יכול לומר דברים הנשמעים כמילים. כשהסביבה שומעת מלמולים הדומים למילים היא מחזקת את התינוק לומר אותם יותר. וכך נכנסות מילים לשלל  ההתנהגויות המילוליות של התינוק וכך גם נקלט הדקדוק אצל ילדים.

החוקר נח חומסקי, מתח ביקורת על סקינר וטען שאי אפשר להכיל את החיזוקים הנדרשים ללמידת שפה מעזרת החיזוקים. הוא טען שכישורים מסויימים טבועים במוח הביאו אותנו לתפוס את העולם בדרכים מסויימות ולכן השפות של כל העולם מעוצבות בתכונות מבניות משותפות. לדעתו, חלק במוח מותאם ללמידת שפה והוא התעלם במחקריו מן הסביבה ומהשפעתה.

לסיכום, לשימוש במחוות וסימנים יתרונות רבים כבר מינקות. עלינו לזכור כי לכל תרבות יש הערכים, האמונות, המנהגים, הנורמות, ה"טאבואים", המחוות וכו'. עלינו לכבד את הצד השני ולהבין את השוני הקיים כדי לא לפגוע ברגשות הצד השני. חשוב לא לשפוט אותם, את המנהגים שלהם, את דרכי התיקשורת שלהם. צריך לזכור שהאמונות והמחוות שלנו לא טובים יותר מאלו של הצד השני. עלינו לקבל את השונה, בדיוק כמו שאנחנו היינו רוצים שיקבלו אותנו.