הקינאה שטפה אותי ולא יכולתי לראות נשים בהריון

נתחיל מפרטים טכניים: אני אמא לילדה בת שנה ושמונה חודשים, ובהריון בשבוע 28. ההריון הראשון הגיע לאחר שנתיים של טיפולי IVF – ניסיון עשירי. ההריון הנוכחי הגיע אחרי טיפול אחד, פשוט וקל של החזרת מוקפאים. אפילו לא קיבלתי זריקה אחת...

בגיל 28 החלטנו שאנחנו רוצים ילדים, ניסינו שנה, ואז פנינו לרופא הנשים שלי, הוא ערך עוד סדרת בדיקות שערכה כשנה, והסתיימה בניתוח היסטרוסקופיה ולפרסקופיה, שהעלו כי שתי החצוצרות שלי סתומות, ולכן נאמר לי ע"י פרופסור מלומד, כי לעולם לא אוכל להרות באופן טבעי, ואני נשלחת לטיפולי IVF. מאוד הקלה עלי הידיעה, שבעייתי מוכרת ויש לה פתרונות, אני מברכת בעניין זה שאני חייה בעידן זה, שכן לפני 30 שנה הייתי נחשבת עקרה.

למרות מה שאמר לי הפרופסור המלומד, כשבתי הייתה בת חצי שנה, הריתי באופן טבעי, הריון שהסתיים אומנם בהפלה, אך הוא היה הריון טבעי, מה שאומר שאין 100% ברפואה, ורק לשוטים ניתנה הנבואה. בגיל 32 התברכתי בבת.

אנסה לחלק את תחושותיי לשניים. החלק הראשון תחושתיי כאישה, כבת זוג, והשני, תחושותיי כלפי נשים הרות, חברות הרות או בנות משפחה הרות. לפני הטיפולים, לא היה לי שמץ של מושג, מה זה בעיות פוריות. היכולת להיכנס להריון הייתה בתודעה שלי כמו היכולת לצחצח שיניים כל בוקר, הכי טבעי שבעולם. היום, לצערי, יש לי פרופסורה במה שקשור למושגים בתחום זה.

הפעם הראשונה ביחידת IVF (באיכילוב – יחידה מדהימה, עם צוות מקצועי ואנושי) הייתה עבורי כמו מכה לאגו, הרגשתי שאני נכנסתי לסטטיסטיקה, הנה עוד אחת בעייתית, עוד נכה שלא יכולה להרות.

לאחר פתיחת התיק ביחידה, בכיתי באוטו כאילו חרב עלי כל עולמי. הרגשתי האישה הכי פגומה שבעולם, ובעיקר חסרת אונים. כל העניין הזה כל כך לא בשליטתי, ואני צריכה לחכות לנס. הכישלון של הטיפול הראשון הביא איתו הרבה עצב. היו לי כל כך הרבה ציפיות, שהתנפצו בבדיקת דם אחת. התחלתי עם רחמים עצמיים, עם שאלות כמו: למה זה מגיע לי, ואיזה דבר נורא עשיתי שזה מגיע לי. היה לי רע, שאני לא יכולה להעניק לבעלי תינוק, הוא רצה ילדים הרבה לפני, ורק בגיל 40 הוא חבק את בתנו.

בנוסף על תחושת המסכנות הזו, קיבלתי המון מבטי רחמים, גם כזוג. יום אחד נסע בעלי לבקר את אחותו שהיה לה תינוק קטן, לאחר שהוא היה שם ושיחק עם התינוק, אמא שלו, שגם היתה שם, התחילה לבכות ולרחם עלינו. כל כך שנאתי את הרחמים האלו. היה נראה, כי לאנשים רבים העניין של להיות הורים זה הכל בחיים, ואני, בלית ברירה, מצאתי עניינים נוספים בחיים, כמו ספורט. עשיתי ספורט אנרגטי יומיומי על מנת לשמור על שפיות, נפגשתי עם חברותי הרווקות, השקעתי את מרצי בעבודה, עשיתי הכל בכדי לא לתבוע במרור הזה.

זה המקום לציין, שיש לי בן זוג מדהים, שלאורך כל הדרך האמין שזה יצליח לנו, הוא היה מאוד סובלני לקפריזות שהיו לי בעקבות כל ההורמונים שקיבלתי, ויותר מהכל הוא הסביר לי שהוא רוצה ילדים ממני, ואם לא יהיו ילדים ממני, אז לא יהיו לו מאחרת, ונוכל לטפח ולפנק את עצמנו כזוג. תקופה זו היא בהחלט זמן טוב לבדוק את הזוגיות, ולצערי, יש זוגות שלא מחזיקים מעמד. במהלך השנתיים הללו, עם כל העצב, אכן נהנינו זה מזו.

תחושותי כלפי נשים הרות היו מלאות רגשות שליליים. לא יכולתי לראות נשים בהריון, ובטח שלא עניינו אותי סיפורי הריון, לידה או טיפול בתינוקות. התמלאתי שנאה כלפי תינוקות, והקינאה שטפה אותי בכל רמ"ח אבריי. קנאה זו תחושה כל כך הרסנית, ומאידך גיסא, כל כך אנושית.

חברותי שהתחתנו והרו, לא ראו אותי, והשארתי לעצמי שתי חברות, שעד היום לא התחתנו וללא ילדים (אפרט בעניין זה בסוף). הצלחתי להרוס את הקשר עם הגיסה שלי. ממש שנאתי אותה, והיא, את ההריון הראשון שלה, עברה גם אחרי שנות טיפולים. שני ההריונות שבאו לה לאחר מכן הגיעו טבעי.

לא יכולתי לשמוח בשמחתה כשהיא הודיעה שהיא בהריון, לא הגעתי לברית של הבן הראשון, בקושי רב הגעתי לברית של הבן השני שלה, ובהריון השלישי שלה (אחרי שלי כבר נולדה הילדה) ברחנו לחו"ל כדי לא להתמודד עם הביקור בבי"ח או בברית. הרמתי לה טלפון של 30 שניות על מנת לברך אותה לאחר הלידה. הכי קר שאפשר.

הכל נבע מקנאה, ולא יכולתי לומר את זה. היום, אילו הייתי צריכה לחוות את שוב, הייתי אומרת: אני מקנאה, נדבר כאשר גם לי יהיו ילדים. לצערי, ואני לא דנה אף אחד, גם חברותיי וגם גיסתי לא השכילו להבין ממה נבעה התנהגותי. קודם לכן הייתי אדם מקשיב, אמפטי וחם, וכל זה התפוגג. עד היום לא הצלחתי לשקם את הקשרים, כולל עם אבא של בעלי, שנפגע מזה שלא ברכתי אותו, שהפך להיות סבא.

כל התקופה הזו, לא הלכנו לחברים עם ילדים. כשכבר נפגשנו עם כמה חברים, והיתה שם מישהי בהריון, לא הייתי מחליפה איתה אפילו מילה אחת בענין ההריון. והיום, שאני בהריון, אני רואה איך "עושים כבוד" לאישה ההרה, ואיך היא מקבלת תשומת לב ועדיפות מהחברה. ואני נהגתי בהכחשה, כאילו אני לא רואה שהיא בהריון.

היום אני בצד השני, אני אמא ואני הרה, יש לי חברה שמתחילת ההריון לא נפגשה איתי, וכשאנחנו מדברות בטלפון, היא לא מתעניינת לשלומי. כל זה ברור לי ומובן, אני רואה את ההשתקפות שלי דאז. אני אמרתי לה במפורש שאני מבינה אותה ולא כועסת שהיא לא באה לבקר, ואני מגלה הרבה סובלנות.

יש לי חברה נוספת שהיא גם נושקת לגיל 40 ואין לה בן זוג, ואני שכנעתי אותה לקבל תרומת זרע, היא התחילה טיפולים, ואני כל הזמן מחליפות חוויות והיא לוקחת את כל הקטע בהומור משהו.

הצעתי לצד החזק, אלו שכבר בהריון ויש להן בעיות עם חברות או משפחה: גלו הבנה, סבלנות ודברו על הרגשות שיש לצד השני, אם החברה שלכן נמצאת בתהליך טיפולי פוריות, לימדו את הנושא, ככה תוכלו יותר להשתתף במה שעובר עלינו, "הבעייתיות". והכל ברגישות. שימו לב, אם החברה שלכן רוצה באמפטיה הזו, בלי רחמים.... אם היא לא מעוניינת, אל תיעלבו. זה יעבור, או שלא.

מאחלת לכולן הריון ללא בעיות והרבה אהבה. ודבר אחד שכחתי: כאשר חובקים את הילד המיוחל, כל הצרות נשכחות וכל המאמץ היה שווה את זה.  היום אני אמא מאושרת לתמר בת שנה ושמונה ועוד בן בדרך.