לילה ראשון בלי אמא

החלטתי שלא מעניין אם אחותי תכעס אני מזמינה אותה לעזור לי באמצע הלילה
|
הדפס
|
שמור

החודש הראשון לאחר הלידה היה מלווה תמיכה יומיומית של אמא שלי ששהתה אצלי בדירה. איזו הקלה. היא ניקתה, בישלה, אירגנה את הגדולה לביה"ס, איפשרה לי לישון צהריים ועשתה כל מה שיולדת צריכה לקבל בימים הראשונים.

צילום: פוטו-ראק

אבל רגע האמת התקרב ובא, עם כל הכבוד לרצון לעזור לי, לאמי גם חיים משלה. היא ארזה את חפציה וחזרה לביתה בראשון לציון. (אני, אגב, גרתי אז בהוד השרון). אבוא לפחות פעם בשבוע, הבטיחה, וכמובן אם את רוצה משהו אז צלצלי.


רגע האמת הגיע, והחיים האמיתיים מתפוצצים לך בפנים. איך אני עושה את כל הדברים לבד?


אם לומר את האמת, בלית בררה את מהר מאד לומדת לתמרן ולעשות את הדברים. אני Super women את אומרת לעצמך, אתם רואים אמרתי לכם שאני יכולה. כך עובר שבוע ללא שינה, מתחיל עוד שבוע ועדין ללא שינה. מזכירה לכם, תינוקת בת חודש, יונקת כל שעתיים לשעתיים בערך, עוד ילדה בכיתה א' שזקוקה לטיפול ולתשומת הלב שלי. צריך לאכול, לרחוץ, לנקות, לכבס, לעשות קניות, ללכת לבנק, שום דבר לא עומד מלכת. ואני עצמי באותה תקופה סוג של זומבי מהלך, עם חיוך ענקי על הפרצוף כדי שאף אחד לא יגיד לי. את בחרת, עכשיו בלי תלונות.


אבל בנות, כן, יש תלונות והרבה. את עייפה, כאובה, בודדה וכל כך קשה לך. עד היום אחותי מזכירה לי את אותו לילה שקראתי לה לפני שאני תולה את עצמי. למזלי גרתי אז בשכנות עם אחותי. השעה משהו כמו 24:30 01:00 לפנות בוקר.
ניצן הקטנה לא מפסיקה לצרוח. היא על השדיים שלי כבר שעות, על הידיים, במינשא - הכל כבר ניסתי. ושום דבר לא הולך. היא בוכה ואני בוכה יחד איתה.


מצאתי את עצמי שואלת, "אלוהים מה עשיתי לעצמי?" אני לא יכולה יותר "ה צ י ל ו"


החלטתי שלא מעניין אותי אם היא תכעס, תקלל תשנא אותי אני מעירה אותה ומזעיקה אותה לכאן. זהו לא יכולה יותר ומצידי שתגיד לי אמרתי לך!


אחותי טובת הלב, כמובן חשה במצוקתי ומיד נכנסה לאוטו והגיע אלי תוך דקות. וכמטה קסם, לקחת את הגוזלית הצווחנית הזאת מידי ותוך שניות היא שתקה ונרדמה כאילו לא היה דבר.


ההסבר הוא פשוט. הם מרגישים אותנו. כאשר אנחנו עייפות, עצבניות, חסרות אנרגיה וסבלנות, אנחנו מעבירת את זה לתינוקות שלנו. במצב כזה כמעט אין לנו סיכוי ויכולת להרגיע.


אחותי לעומת זאת, הגיע רגועה, עם חיוך על הפנים, הגוף שלה היה רפוי ונינוח וזה כל מה שהיה צריך כדי להרגיע את ניצן.
עשיתי לשתינו כוס תה מרגיע ומנחם, ישבנו שתינו בסלון וצחקקנו על "מר גורלי". ובאותו ערב הבנתי. מותר לי לבקש עזרה, גם אם אמרתי אני יכולה לבד. יש לי משפחה וחברים שאוהבים ותומכים בי, וכל עוד אני אבקש עזרה במידה, הם תמיד יהיו שם עבורי.


בקשו עזרה בנות, גם עם עזרה שאנחנו מקבלות עדין נוכל לקרוא לעצמנו Super women.

תגובות הגולשים
2. דקלה אורן 22/02/2012, 22:06:11

כבר מזמן רציתי ליזום סטארט אפ חדש: את מתקשרת בכל שעה והם באים לעזור לך להרגיע את התינוקת. לפעמים כל מה שצריך זה שמישהו אחר יקח אותה לכמה רגעים על הידים ואת תוכלי לחזור לעצמך.. לא פשוט..

+ השב
 
2.1. הלית חממי 24/02/2012, 17:42:45
דקלה, כבר המציאו את זה . קוראים להן : דולה פוסט פארטום.
אילו נשים שמגיעות אל היולדת בתקופה הראשונה ונותנות עזרה מענה ותשובות לכל השאלות מכאובים. או כל דבר אחר שיולדת זקוקה לה.
1. שרון 08/02/2012, 08:53:07

כמעט שבכיתי מקריאת הכתבה... זה נכון וחכם לבקש עזרה אך לדעתי העזרה החשובה ביותר היא מהבעל ולא בהכרח עזרה פיזית/ טכנית כי אם הבנה והכלה של מה שאנחנו עוברות. כבר כמה שנים אני מרגישה שכולם רואים בי סופר וומן ולכן גם רגעי השבירה הם רבים.

+ השב
 
1.1. הלית 12/02/2012, 15:17:42

במקרה שלי אין בעל!!!