בלי סודות מההורים

כך נתקשר עם ילדינו כדי שיבטחו בנו
מאת קרן מור
|
הדפס
|
שמור

לא מעט ילדים אינם מוכנים לשתף את הוריהם בחוויות, במחשבות, בסודות. ואין כוונתי למצבים בהם הילד זקוק למעט מנוחה בטרם יעבד את סיפוריו, וגם לא לילדים הזקוקים לשאלות הנכונות על מנת לעזור להם להיזכר. הכוונה לילדים הנוטים להסתגר בשתיקתם או מעדיפים לשתף חבריהם ולשאלותינו הם משיבים במילים בודדות שאינן משקפות לא את רגשותיהם ולא את המציאות: "היה כייף"; "הכול בסדר"; "כי ככה!"

צילום: מאיה אהרוני

ילדים שאינם מעוניינים לשתף אותנו, ההורים, ולחלוק עימנו את אשר על ליבם ובמחשבתם יוצרים אצלנו תסכול רב, ולעיתים אף "מפגישים" אותנו עם מערכות היחסים המכאיבות שלנו עם הורינו המבוגרים, ועם הרצון הלא ממומש 'לעשות אחרת'.

 

התסכול מתעצם במיוחד בגיל שבו הילד כבר כמעט ואיננו תלוי בנו, ונדמה לנו שבשתיקתו הילד אף אומר כי איננו מעוניין בקרבתנו. במהרה מתקבלת התחושה שהוא "זולג לנו מבין האצבעות" ואנו נותרים חסרי אונים ובלא יכולת להשיבו חזרה.

 

האם בכלל ניתן ליצור מערכת יחסים אשר הילד בה מעוניין להיוועץ בנו? מעוניין לחלוק איתנו סודותיו? מעדיף לשתף אותנו על פני שיתוף חבריו? מעוניין בקרבתנו?

 

ואנחנו מנסים: 

את הדרך הקשוחה -"אנחנו ההורים שלך ואתה צריך לספר לנו!" – אך היא עלולה להתפרש ככוחנית ולעורר אף יותר התנגדות ובכל מקרה היא איננה מזמינה פתיחות.

 

את הדרך הרכה -"אתה יודע שאני אוהבת אותך ואתה תמיד יכול לספר לי הכול?" – אך גם דרך זו לא תמיד מצליחה לגרום לילד להשתכנע ולהרגיש בנוח לשתף.


אם כן, מהו הדבר הזה אשר יצור בילד את הרצון לשיתוף?

כדי שילד יהיה מעוניין לחלוק איתנו את סודותיו ואף יעדיף לשתף אותנו ולא את חבריו, עליו להרגיש שהוא נמצא במקום בטוח, מוגן ומבין. בטוח מפני ביקורתיות, שיפוטיות, פסילה, לעג, הטפות מוסר, הטלת אשמה. מוגן באהבתנו עד כדי כך שאין דבר שיצליח להאפיל על מערכת היחסים ולערער אהבה זו. מבין את רצונותיו, שאיפותיו, צרכיו.

 

  • כדי להימנע משיפוטיות, ביקורתיות ועוד הערות שאינן מקרבות, עלינו להכיר ברגשותיו של הילד.
  • כדי להצליח להראות אהבתנו גם ברגעים קשים, עלינו להאמין בילד ובכוונותיו הטובות.
  • כדי להבין את רצונותיו שאיפותיו וצרכיו, עלינו להיות קשובים לילד.

 

כל זאת גם אם אין אנו מסכימים עימו, או במילים אחרות: אי ההסכמה חשוב שתיעשה בדרך מכבדת ולא פוגענית.

כדי שהילד יהיה מעוניין לחלוק עימנו את אשר על ליבו נדרשת קירבה עמוקה, שהאחריות ליצירתה מוטלת עלינו, ההורים. קרבה שכזאת היא תוצר של קשר עמוק וקרוב בין ההורה לילדו ולהיפך שמאגד בתוכו רגישות אכפתיות אמפתיה וגם חמלה בעת הצורך, של ההורה אל ילדו.

 

בקשר כזה ההורה קשוב אל ילדו ומלא אמונה בו גם (ובמיוחד) כאשר עליו לשמור על הכללים והגבולות - בכך יכול ההורה להיות בטוח כי הוא מעניק לילדו תמיד ביטחון הגנה ותחושת מובנות.

 

כאשר התמונה רחבה אף בהרבה מאחר שבהענקה זו ההורה יוצר אצל הילד רצון להיקשר חזרה והיקשרותו של הילד אלינו נושאת בחובה פירות: הילד מצידו משיב אמון, כבוד, אכפתיות, התחשבות, ופתיחות. פירות אלו אינם רק תוצאה של מודל הורי שעימו גדל הילד אלא הם צומחים כרצון טבעי ואמיתי של הילד מתוך הערכה והכרת תודה אל הוריו.

ההיקשרות לעולם איננה פוסקת בגיל מסוים אלא היא דרך חיים, מגיל לידה ועד גיל זיקנה. היקשרות אינה יכולה להיות פתרון חד פעמי, אלא היא תהליך ממושך, שמאפשר לנו להצליח להנהיג ולכוון את ילדינו בדרך מכבדת ואכפתית. ובסופו של דבר, היקשרות מאפשרת לנו לממש הורות מספקת יותר וקרובה יותר.

 

על הכותבת: קרן מור - מנחת הורות מקושרת מוסמכת – בוגרת לימודי הנחיית הורים ומורים לייף סנטר. B.A מדעי ההתנהגות, מוסמכת לחינוך בגיל הרך ומפענחת ציורי ילדים. ייעוץ אישי/הדרכה פרטנית לזוגות הורים, הנחיית סדנאות הורים "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו" ; "אחים ללא יריבויות". 

תגובות הגולשים
+ הוסף תגובה