דמות האב שלי

אבא שלי. בעלי. אחי. הבן שלי, השותף שלי.

כל אחד מהם הוא דמות גברית משמעותית בחיי וגם מסמל עבורי דמות אב- אם בהווה או אם בעתיד. הרי את אבי כבר לא אלמד דברים חדשים על אבהות (או שכן) ואחי והבן שלי עוד לא אבות בעצמם. אבל הם יהיו. וכשהם יהיו אבות אני רוצה שהם יהיו האבות הכי טובים שהם יכולים להיות, לא תלוי תקופה או מה שיהיה מקובל בזמן שילדם הראשון יגיח לאוויר העולם. אלא שיהיו אבא כמו שאני אמא. כמו האמא שאני משתדלת להיות.

אבא שלי היה איש צבא. אני היתי ילדת בסיסים. אמא שלי גידלה וחינכה ארבעה ילדים. לא לבדה, אבל בעיקר. כי אבא שלי נלחם והגן על המדינה ואנחנו חיכינו עם אמא בבית. אמא היא שקבעה את החוקים, העירה בבקרים, השכיבה בלילות , דאגה כשחלינו וחיבקה כשבכינו. גם אבא היה שם, ואפילו דמות משמעותית אבל הוא בעיקר הגיע והלך, הבליח לרגע ונעלם בשנית. זה גם היה מקובל אז, לפני 20 ומשהו שנה שעול הבית ייפול על כתפי האישה- היא כיבסה וניקתה, בישלה וגידלה את הילדים וגם עבדה. ממש 'אשת חיל מי ימצא'. בלי טיפה של ציניות. היה לה קשה? יכול להיות. לא הרגשנו ולא ידענו. אם אבא היה מבשל/תופר/עושה לנו תסרוקת זה היה משעשע. כשהוא היה טס לחו"ל וחוזר עם מתנות תמיד הופתענו שהוא קלע בול לטעמה של כל אחת מהילדות. לא ידענו אז את מה שאנחנו יודעות היום- שאמא ציידה אותו ברשימה מפורטת ומדויקת.

אבא שלי השתחרר מהצבא כשהיתי בת 14 ומכורח הנסיבות נהיה נוכח יותר בבית. בהתחלה זה היה מוזר ואפילו קשה, שאבא נמצא שם כי לא אנחנו ולא הוא הינו סגורים במאת האחוזים על התפקיד שלו בבית. אבל עם השנים התרגלנו לרעיון שיש גם אבא בבית. ובכל זאת. אם תשאלו אותי, ואני מאמינה שגם את אחי ואחיותיי- הדמות המשמעותית בחיינו היתה אמא. אם אבא הצטרף או עזר או השתתף- זה היה בונוס. אם אמא היתה שם- זה היה מובן מאליו.

בעלי הוא איש משטרה. אמנם הוא נמצא הרבה יותר בבית ממה שאבא שלי היה אבל עדיין. עניין ה\'בעל יוצא להילחם האישה מחכה לו בבית\' תופש גם בשנות ה2000 לצערי. ובעוד בעלי יוצא להילחם אני לא בדיוק יושבת בבית אלא עובדת בעצמי מסתובבת וחיי את חיי אבל כן- גם אצלנו העול של  הבית וגידול הילדים נופל בעיקר עליי. משהו כמו 80/20 לטובתי. מה כן שונה? הזמן שהוא בבית. אם כשאני היתי ילדה זמן אבא היה כאמור, בונוס, פה כשאבא בבית הוא אבא במאת האחוזים. העט נופלת מהיד, הסלולארי על שקט והוא עם הילדים. בעלי עושה הכל. הוא לא עוזר לי בבית. הוא שותף מלא. הוא מבשל, עושה קניות, מנקה, מעיר, מרדים, מקלח, משחק ולוקח לטיולים. לפעמים אני עוזרת לו.

ובכל זאת, אני שחשבתי שאני האמא הכי משחררת שיש (יש שיגידו יותר מדי) והאישה הכי שוויונית שקיימת גיליתי לאחרונה שגם אני חוטאת בלחשוב שזה שאני אמא אוטומטית הופך אותי להורה הטוב יותר. שיש מקומות שאני צריכה לשחרר בהם אפילו יותר ממה שעשיתי עד כה. כמו למשל? לתת לו להלביש לבד לגן. היא תלבש חולצת פסים ומכנסיים עם נקודות? זה מפריע לי יותר ממה שזה מפריע לה. ברגע שהיא הגיעה לגיל 3 במילא היא התחילה לבחור את הבגדים בעצמה ולחלק לנו הוראות. הוא מרדים בצורה שונה ממני ולוקח לו יותר זמן ממני? שיסתדר. למדתי לא להתערב אלא לתת לו את המקום שלו. לעשות דברים בדרך שלו.

אני לא יודעת כמה ההורים שלי באמת דיברו על עניינים הוריים ועל נושאים שקשורים בנו, אני כן יודעת שאצלנו אין שיתוף. כלומר- אני לא משתפת אותו והוא לא משתף אותי. אנחנו מחליטים ביחד. בצורה משותפת. ואם אנחנו לא מסכימים? קורה. מדברים ומוצאים פתרון. אין "אמא מחליטה". אין "חכה, חכה שאבא יגיע הביתה". יש אמא ואבא- יחידה הורית אחת.

השותף שלי הוא אבא פעיל. עד כמה שאני סולדת מהמונח הזה זו הדרך לתאר היום , בשנת 2014 אבא שנוכח ושותף בגידול הילדים ובניהול הבית, דבר שאמור להיות טריוויאלי אבל הוא עדיין לא לצערי. וכמה שהוא מנסה להסברי לאחרים ואחרות שהוא לא עוזר- הילדים הם גם שלו, עדיין מורמות גבות כשהוא עם הילדים לבד. מוזר שגבר יכול להילחם ולהגן על מדינה אבל להסתדר עם 3 ילדים (שהוא עשה)?? המסכן בטח יקרוס. בכל זאת, הוא לא אמא.

אחי והבן שלי כאמור, עוד לא אבות בעצמם. אבל הם יהיו. אם בעתיד הקרוב יותר או הרחוק יותר, הם יהיו אבות. ואני \"עובדת\" על האבהות שלהם כבר עכשיו. אחי הוא הבייביסיטר הכי נהדר שמצאתי. הילדים שלי מתים עליו והוא לא רק דואג להם הוא גם מחנך ומלמד. הוא שומר עליהם במלוא מובן המילה. חברות שלי מופתעות שמגיל כמה שבועות אני משאירה אותו עם הילדים שלי לבד עם הוראות אמנם אבל בלבד שלם ובראש נקי. סה"כ אני עושה לו סטאז' על ילדיו העתידיים. והבן שלי? שומע על הורות שוויונית מגיל לידה.

בכל הזדמנות אני מתקנת את העוולות שעוד מלמדים בגן שאבא מביא יין ואמא מבשלת לשבת, אבא יוצא להילחם ואמא מחכה בבית. אני לא תמימה. כשהוא יגיע לגיל 18 סביר להניח שלא אשן 3 שנים במינימום אבל בכל שאר הדברים- המצב  יהיה שונה. הוא יהיה שונה. הבן שלי לא יצטרך להסביר שהוא לא עוזר בבית. הוא לא יצטרך לקרוא לעצמו \"אבא פעיל\" כי זה יהיה מובן מאליו. כי אמא שלו, ועוד רבים כמוה עובדים על זה כבר עכשיו. מהגידול בבית, הבחירה במילים, התוכן שמועבר במוסדות החינוך, בפרסומות, באירועים ובכל נקודה בה אנחנו ההורים משיקים לילדים.

ושוב, תמימה אני לא. במשך 20 ומשהו שנה הרבה השתנה אבל לא מספיק. אבל היום דברים עובדים אחרת, מהר יותר, זמינים יותר. אנשים רוצים שינוי ופועלים למען שינוי. אני פועלת למען שינוי. הבן שלי יהיה אבא בדיוק כמו שאשתו לעתיד תהיה אמא. לא פחות ולא יותר- בדיוק אותו הדבר.