נסיעה חווייתית לבית חולים

אסור ללדת פה, אני חושבת לעצמי. יורדים לחניון, ואז ציר חזק, "הוא יוצא לי!!!"
|
הדפס
|
שמור

מאת: אמא של נעמי
הרצון שתצא התחיל בשבוע 37 +2 בבדיקה שגרתית אצל הרופא שבישר "את הפתיחה 2.5 ס"מ ומחיקה 70%". "מהההה?" ומייד חטפתי התקפת צחוק. איך יכול להיות? אני לא מרגישה כלום!

הדולה המדהימה שלי (שהיא גם חברתי הטובה) הייתה בכוננות שיא. זה בטח יקרה בימיםהקרובים.בינתיים, כלום!! הפתי.ה לא מתקדמת, רק כדי שיבינו, אני עדין הולכת כל יום לעבודה!! ומתפללת שלא יקרה כלום, בלי החצי ובלי הדולה.
לאט לאט אני מגיעה לשבוע 40. כולי באסה. הכי קשה זה הציפייה שזה בטח יקרה כל יום, ושום דבר לא זז. ישנם צירים קטנים, אבל כלום.
מאותו היום אני מגיעה לשיבא ליחידת הניטור כל יומיים-שלושה... מנהל היחידה המדהים והמומלץ בחום, בודק אותי, אך שום דבר לא השתנה. בבית, אני מנסה הכל. שום דבר לא מתקדם. אפילו הצירים הקטנים נפסקו.
עובר שבוע, וכלום...
בשבוע 41+1 הרופא אומר לי "יאללה, זירוז". ואני: "לאאאאא!" אמרתי לו שייתן לי לפחות עוד 3 ימים. אני מבקשת ממנו שיעשה לי סטריפינג. הוא עשה לי פעמיים, ואני לא מרגישה כלום. אחת המתמחות לוקחת אותי הצידה ואומרת לי "אם את רוצה ללדת, קחי שמן קיק". וואלה?? מה זה? איך לוקחים? איפה קונים?? רוצה! רוצה!!
וכך היה. בערב, אחרי שהגדולה במיטה, ב-20:00 בעלי ואני קוראים בספר מה הולך להיות לנו. לוקחים 3 כפות שמן קיק ושותים מיד כוס מיץ תפוזים. "תוך 3 שעות תתרוקני, ואז פנקי את עצמך באמבטיה חמה". כך כתוב. טוב, מה הסיכוי שמה שכתוב אכן יהיה? אבל, כל מילה בסלע!
בשעה 22:00 אני רושמת SMS לדולה שלי "אני גמורה, אין כלום, הולכים לישון".
בשעה 23:30 פתאום "פוק" אני קופצת המיטה ומחזיקה שלא יצא לי הפיפי... לא מבינה מה זה. רצה לשירותים. ואז הייתה ההתרוקנות המדוברת. פשוט, לא נשאר לי שום דבר בגוף. הכל יצא. (מבינים, כן?) ואז ציר ארוך!!!! 20 דקות ציר!! אני מתה. הבטן שלי קשה כמו קיר בטון. החצי מצלצל לדולה, שבדרך נס הייתה בת"א... החצי שואל אותי "להגיד לה לבוא?" אני עונה בקושי "לא נראה לי, נראה לי זה קלקול קיבה.." אך הוא עדין מדבר איתה, מנסה להסביר לה מה קורה לי.. ואז אני מחליטה לעבור לאמבטיה (כמו שכתוב בספר..) מגיע עוד ציר חזק .
החצי אומר לי: "קחי את הטלפון, תסבירי לה מה עובר עליך" ואני צורחת "ציררררררר". היא בדרך. החצי מצלצל לסבתא, בואי מהר. בשעה 00:00 והסבתא והדולה בבית. סבתא לוקחת את הגדולה ונוסעת לביתה. אני, החצי והדולה באמבטיה מעבירים ציר אחד ביחד. בציר הבא אני אומרת "אני צריכה ללחוץ". "את בטוחה?" בין הצירים אני עונה "לא יכול להיות, אולי נמדוד מרווחים בין הצירים? זה מוקדם מידי". ובציר הבא, "הוא יוצא!!" הדולה אחרי הציר אומרת "יאלללה, מהר החוצה, נוסעים" אני מנסה לצאת. וכל ציר, אני מחזיקה למטה, כי הוא יוצא לי... יוצאים החוצה, מזמינים מעלית...
אסור ללדת פה, אני חושבת לעצמי. יורדים לחניון, ואז ציר חזק, "הוא יוצא לי!!!" אני צורחת, והדולה "לא ללחוץ לא ללחוץ!!" אנחנו רצים לאוטו. הדולה אומרת "מאחורה" היא ואני מאחורה, היא אומרת לי לשבת כמו ערבים שמתפללים, טוסיק למעלה וראש מטה, לעכב!! עוד ציר. "הוא יוצא!!" ועד שהשער של החניון נפתח, נצח!! נוסעים לשיבא, מרחק של 4 דקות מהבית. ואז באמצע הדרך, אני אומרת "זהו, עצור!!! הוא יוצא!!" (ולי יש בכלל בת).
אני מורידה מעלי את החלק התחתון.. הדולה, פותחת את הדלת אני שוכבת על הצד במושב האחורי. בעלי, איש בעל תושייה, הביא מגבת. מיד פרשנו. ואז אני מתבשרת "הנה ראש". בינתיים החצי מזמין אמבולנס. מזל שהרחוב ריק אני חושבת לעצמי. ואז ציר ענק "הוא יוצא!!!!" אני צווחות. ואז ראש קטן יוצא.
פתאום שקט. כולנו מסתכלים, אני, החצי והדולה. ופתאום, "איוהה איויוה" הקטנה החליטה לדבר אלינו.. אנחנו עונים לה ואני מלטפת לה את הראש, האווירה באוטו הייתה רגועה. ואז עוד ציר ענק "פלופ" היא בחוץ. הדולה, מסירה מעליה את הצעיף ועוטפת את הקטנה החדשה שלי ושמה אותה עלי. ואני עדין עם פיג'מה בכלל. פתאום מגיע משהו ברחוב ושואל " הכל בסדר פה?" הדולה עונה, "אה, סתם ילדנו באוטו"...
הבחורצ'יק עזר לאמבולנס למצוא אותנו. כי לא מצא את הכביש הראשי. מיד אמרתי לבעלי להוציא מצלמה ולתעד את הרגע המופלא הזה!! האמבולנס הגיע, ואיתו הציוד. באוטו, בעלי חותך את חבל הטבור.. מראה סוריאליסטי למדי. עברנו כולנו לאמבולנס בדרך לבית החולים. התחושה מרגשת להיכנס לחדר לידה (להוצאת השלייה) עם תינוק בידיים!!
התינוקת שלי באה לי אחרי שעה אחת בלבד של צירים!
אחרי הטראומה מהלידה של הבכורה, לא האמנתי שהלידה הבאה תראה ככה. אחת הסיבות לכך, אני מאמינה היא הדולה שלי. התמיכה הנפשית, העזרה, המענה האנושי שמבין את הצריכים שלי.. שהרי גם היא עברה לידות.. אני ממליצה לכולם, אשמח גם להעביר לכל מי שמעוניינת את הפרטים של הדולה. והכי חשוב, היא גם מנוסה כבר בלידות.
והקטנה, לא מבינה בכלל איך הגיעה? ואיפה יצאה? (בתחנת אוטובוס) ומאז, נעמי שלי נעימה לנו כל כך.
הכל בראש, חברות, אנחנו מסוגלות להכל. הכי חשוב להאמין בעצמנו.

 

תגובות הגולשים
+ הוסף תגובה