נס של (כמעט) חנוכה

מאת: ענת גזית
יום שלישי בערב, אני חוזרת מיום צילומים בעבודה. עידו הצלם עוד בהלם שאני מתפקדת כרגיל, כאילו אני בכלל לא בחודש תשיעי, אני מרגישה קצת עייפה וכבדה אבל עדיין כוחי במותניי.

הבטן שלי כבר מאתמול מרגישה לי מאוד מתוחה ואני מחפשת אותך כל הזמן, את זזה פחות ואני רק רוצה לקבל ממך סימני חיים אז אני טוחנת את עוגת הבראוניז שלקחתי לצילומים ואת נותנת לי פה ושם סימנים לקיומך. אני חוזרת הביתה, עייפה במקצת ורעבה, אחרי הרבה זמן שלא הכנתי אוכל אני פוצחת במבצע הכנת אורז עם גזר וחומוס, נשמע פשוט, אני יודעת, אבל לא לאחת שהמטבח הוא לא אהבת חייה, בכל מקרה אני עומדת במשימה בכבוד ואפילו האורז יוצא טעים. זהו, אני חושבת לעצמי, יש לי אוכל להמשך השבוע.

אני מבקשת מאהובי (שבהמשך תכירי כאבא שלך) שיכין לי את המוקסה, מה זה בכלל מוקסה, את בטח תוהה. מוקסה זו תערובת צמחים שמאוגדת בתוך מעין סיגר וכאשר מדליקים אותה ניתן לחמם בעזרתה את הנקודה על הזרת ברגליים שלי שאמורה לעזור לך להתהפך ממצג עכוז למצג ראש. מתחילת השבוע אני ואבא "עובדים" על זה ומקווים שתגיעי לעולם בצורה טבעית. בתחילת השבוע עברתי טיפול די יסודי אצל מטפל ברפואה סינית, הוא שלח אותי הביתה עם הסיגר הזה ביד ועם אמונה שאנחנו לא מוותרים, שיש לי גוף שבנוי ללידה טבעית ושמאוד יכול להיות שנצליח לשכנע אותך לעשות סלטה.

אחרי כל טיפול של מוקסה אני אמורה לשבת במין תנוחה הפוכה על מנת לעזור לך להתהפך, אני מצייתת להוראות המטפל ומתחילה להבין שהזמן מתחיל להתקצר וגם אם אמא שלך נוהגת לדחות דברים לרגע האחרון ו/או להאמין שהכל יהיה בסדר, במקרה הזה זה עכשיו או לעולם לא. במהלך אותו ערב אני מרגישה את התזוזות שלך באופן מוחשי וברור, אני אומרת לאבא שאני כל כך סקרנית לדעת האם התהפכת, הוא מציע שנקפוץ לאיזה מוקד רפואי של בריאות האישה, ונגיד שאני מרגישה לא טוב (בכאילו) בכדי שנוכל לראות אותך באולטרהסאונד, אנחנו משתעשעים עם המחשבה, מסיימים את ההליך ואני כבר נורא רוצה למיטה.

ב-23:00 אני הולכת לישון ואחרי כשעה מתעוררת עם תחושה קצת משונה, אני הולכת לשירותים ומגלה שהמכנסיים והתחתונים שלי ממש רטובים, אני לגמרי אפופה וחושבת לעצמי שבטח זו עוד תופעה הריונית ועדיין לא מעלה בדעתי שזה הדבר האמיתי. אני מורידה את הבגדים התחתוניים וחוזרת לחדר ופתאום רואה שגם החלק ששכבתי עליו במיטה רטוב, אבל ממש רטוב. אני קוראת לאבא כדי שיראה והוא מנחית אותי לקרקע ואומר לי שזו ירידת מים.

אני לא מאמינה ומתווכחת איתו שזה לא יכול להיות, הרי אני רק בשבוע 37 ועכשיו לילה ואני עייפה וזה ללא ממש מה שתיכננתי ונכון שאני מאוד מחכה לך אבל כנראה גם חוששת ומרגישה שלא ממש הכנתי את עצמי לרגע, שהגיע כל כך מהר (היום אני בספק אם באמת אפשר להכין את עצמנו לרגע שכזה), אני מתחילה להתארגן לקראת הנסיעה לבי"ח, אני בשוק ממש, אנחנו נכנסים לרכב והנה עוד ועוד מים מתחילים לרדת, עכשיו אני באמת מבינה, את לא רוצה לחכות יותר (וחוץ מזה נראה ששמעת את השיחה שלנו מקודם ולקחת אותה ברצינות) וזו הדרך הכי טובה שלך לומר לי את זה.
1:00 בלילה -מיון תל השומר, אני מגיעה בצעדי פינגווין עם מכנסיים לגמרי רטובות ועם חצי חיוך, האחות מפנה אותי לחדר המוניטור, אני מתחברת למוניטור. הכל תקין למרות שהאחות אומרת שצריך להעיר אותך (כנראה שהלכת לנוח לקראת היציאה לאוויר העולם - ילדה נבונה שלי) האחות כבר מתחילה לדבר איתי על איזה חוג לשחיית תינוקות שהיא מעבירה בחוץ, זה נשמע לי ממש טוב, אבל בינתיים המקום היחד שאני שוחה בו זה בתוך המכנסיים שלי.

מגיע הרגע הגורלי - בדיקה אצל הרופאה - האם כן או לא התהפכה, מהר מאוד אנחנו מקבלים את התשובה שאת עדיין יושבת לך בשלווה ובנחת על התחת. מכאן הכל קורה ב-fast forward חוזרים למוניטור לראות אם התעוררת והאם את מתכוננת לאחד הרגעים היותר משמעותיים בחייך, בינתיים מתחילים להכין אותי לניתוח – כן כן, ילדתי, רצית לצאת כמו קיסרית אז צריך להכין את אמא לקראת.

אבא בקושי מספיק לקלוט וכבר אני במדי בית החולים, האחות מבקשת ממנו להיפרד ואנחנו מתגלגלות לכיוון חדר הניתוח, אני עדיין לא בטוחה אם כל זה מציאות או אולי חלום שאני חולמת אבל לאף אחד אין זמן להרהורים של אמא שלך, הצוות מתכונן לניתוח, אני מקבלת הרדמה מקומית, מעתה והלאה כל מה שאני רואה לנגד עיני זה סדין שמהווה מחיצה ביני ובין הצוות המנתח. אני מתפללת שהכל יהיה בסדר ומנסה לדמיין את עצמי במקום רגוע וחושבת על הים, בינתיים אני מרגישה מעין לחצים שמופעלים על הבטן שלי (אל תדאגי זה ממש לא כואב) ואז מופעל לחץ קצת יותר מסיבי מהקודמים ואני שומעת בכי, הבכי הראשון שלך, כמובן שגם אני פורצת בבכי של התרגשות, שמחה הקלה ו... את, ילדתי, לא מסתפקת בבכי וברגעים הראשונים שלך בחוץ את מחליטה להשאיר מזכרת לרופא שחילץ אותך מתוכי ואת פשוט מחרבנת עליו. הרופא אומר לי את זה ולא מספיק שמילאת אותי אושר עם הבכי הראשון הזה שלך, את גם ממלאת אותי גאווה (אל תדאגי אמרתי לדוקטור שזה לא משהו אישי).

ברגע הבא הם מראים לי אותך לרגע אחד בלבד ולוקחים אותך בשביל לתת לך טיפול ראשוני ואני מרגישה קצת חסרת אונים לשמוע אותך בוכה בלי יכולת לזוז בכלל ואז האחות מקרבת אותך אל הפנים שלי ואת כל כך מתוקה, נסיכה שלי, אני מדברת אלייך ומנשקת אותך ואת נרגעת ומסתכלת עלי, ואני פשוט בוכה, ממש כמו עכשיו כשאני כותבת את המילים הללו.

חשבתי שאקבל אותך בחודש כסלו כמתנה ליום הולדת, אבל את החלטת לעשות לנו מסיבת הפתעה, נראה שהרגשת מוכנה ולא רצית יותר לחכות, ואני יכולה לומר לך שזאת ההפתעה הכי מיוחדת שמישהו עשה לי אי פעם, אני מודה לך ולאל על כך, נס (לא חנוכה) שלי ולא מפסיקה להיות נפעמת מהיותך.