ילד רוצה לראות שתמיד אבא שם בשבילו

גם כשאבא לא בבית, הילד צריך את הביטחון שמביאה דמות האב
|
הדפס
|
שמור

כשתינוק נולד, הוריו הם נקודת המפתח שלו להבנת העולם. הילדים רוצים שהוריהם יהיו צפויים ולא מפתיעים, ושתמיד ניתן יהיה לסמוך עליהם, ודבר הכי חשוב: שהם יהיו שם עבורם בכל רגע. אם ההורים נוהגים בילדים באותה דרך, בעקביות, הילדים ירגישו בטוחים בעצמם ובהוריהם.


העקביות ניתנת להשגה בחמישה תחומים: מצב רוח, נוכחות בבית, קיום הבטחות, אתיקה וסטנדרטים, והתחום האחרון, והחשוב מכולם: תיאום לוח הזמנים של ההורה עם לוח הזמנים של הילד.
מצב רוח
לכל אחד מאיתנו יש מצבי רוח משתנים. הקושי מתגלה כאשר יש נדנדה בין מצבי רוח קיצוניים. הגבלה של נדנדת מצבי הרוח אין משמעותה שצריך להתעלם מרגשות. למעשה, הילדים שלנו יכולים ללמוד הרבה מן הדרך שבה אנו מתרגזים, אבל ממשיכים לשלוט בעצמנו הן במילים והן במעשים. האם הילדים יודעים מה לצפות מאיתנו מבחינה ריגשית? האם הבן שלך יכול לפנות אליך בבקשת עזרה בכל רגע, או שהוא צריך קודם כל לבדוק מה מצב הרוח שלך לפני שיפנה אליך? האם הבת שלך יודעת מה תהיה התגובה שלך בפעם הבאה שהיא לא תישמע לך?
אבות שאינם עיקביים בתגובותיהם גורמים למבוכה אצל הילדים שאינם יודעים כיצד אבא יתנהג ברגע שייכנס הביתה כשהוא חוזר מהעבודה. אם התחושות שלך גורמות לך להתנהג בצורה שונה בכל פעם, ייתכן מאוד, שדבר דומה היה גם לאבא שלך, שנהג בך בדיוק באותה דרך, ואולי גם הוא לא ידע כיצד לכבוש את יצרו. ובכל זאת, היכולת להתאפק ולשלוט ברגשות תלויה אך ורק בך.
זמינות ונוכחות
למרות המהפכה הפמיניסטית, אצל אבות רבים האבהות מתמצה במספר שעות מוגבל יחסית, של שעות הבוקר לפני העבודה, ודקות ספורות לפני שעת השינה, ומעט מאוד באמצע. ההורות נופלת בעיקר על כתפי האם. אבות אלה חושבים שלנוכחותם, או להיעדרם, יש השפעה מועטה, אם בכלל, על התגבשות המשפחה. אבל כל המחקרים מוכיחים פעם אחר פעם, שהמצב איננו כזה. הילדים שלנו מכירים היטב את מצבי הרוח שלנו, את ההרגלים שלנו, אפילו את מידת המחוייבות שלנו אליהם. אם אתם משחקים כדורגל בימי שישי, ורוצים לצאת למגרש אחרי שהילד מסיים לאכול, הוא "ימרח" את הזמן, כדי לעכב אתכם, ולו רק כדי לבדוק את גבולות הסבלנות שלכם. אם אתם מגיעים מהעבודה ואחרי כמה דקות ממהרים לצאת, אם זה לאימון כושר, פגישה עיסקית, פגישה עם חברים, הילד מרגיש את הריחוק. הוא רוצה את אבא בבית, אפילו אם המשמעות של "בבית" היא שהאב יושב על כורסה בסלון וצופה בטלוויזיה, או מתקן את האופניים שלו במוסך למטה. "בבית" יכול להיות גם בזמן נסיעת עסקים, כשהאב אינו שוכח להתקשר בטלפון לילד לאחל לו לילה טוב לקראת השינה.
כל יום הוא צומת חדש של החלטות, של טיפול במשברים, של ליטוף האגו, ואבא חרד צריך להיות רגיש בכל אחד מהתחומים הללו. ברור שאי אפשר מהמשרד לבוא ולחבוש ברך שנסרטה מנפילה באופניים, אבל הילד רוצה שאבא יידע שקרה לו משהו. שכואב לו. הוא רוצה לדעת שלאבא איכפת.
אבות גרושים נמצאים במצב מורכב עוד יותר. ביקורים אקראיים ושיחות טלפון אינם מספקים. אם לא נעשה מאמץ אמיתי לשמור על יחסי קרבה בין אב לילדיו, הגירושין יגרמו לילד תחושות של חוסר ביטחון עצמי והוא גם לא יראה את האב המרוחק כהורה שאפשר לסמוך עליו.
אב גרוש, שהילד במשמורת אצל האם, צריך קודם כל להיות עיקבי בזמני הפגישות ובזמני ה"ביחד" עם הילד. צריך להיות עקבי גם בתשלומי מזונות, כדי שהאם לא תתלונן באוזני הילד על האב שאינו משלם, וכך היא אולי מסבירה מדוע אין לה כסף לדברים שונים שהילד מבקש לקנות או לראות. אם יש ריחוק גיאוגרפי, צריך להשתדל לשלוח לילד מכתבים, תמונות, ציורים, שיראה שאיכפת לך. לא יזיקו גם שיחות טלפון תכופות, סתם כי בא לכם לדבר, ואולי גם לשמוע מה מציק לו. גם קשר טלפוני וקשר בדואר רגיל ובדואר אלקטרוני מעידים על איכפתיות.
אבא צריך להיות שם עבור הילד בכל האירועים השיגרתיים בחייו. הוא צריך לסייע לו לבנות הרגלים, להשריש מסורת, זכרונות ילדות. אבל הוא צריך גם להיות שם באירועים לא שיגרתיים כמו משחק כדורגל חשוב, שיעור התעמלות בנוכחות ההורים, וכאשר הילד רוצה לשתף אותו בחלומותיו וברצונותיו.
הבטחות, הבטחות
לפעמים, כדי לפתור בעיה מיידית, אנו ממהרים להבטיח לילד שלנו לקבל מה שהוא רוצה, גם אם אנו מתכוונים לא לקיים את ההבטחה. לפעמים אנו בכלל לא הקשבנו לבקשה ורק אמרנו "כן" כדי לרצות אותו וכדי שיעשה מה שאנו מבקשים באותו רגע. אבל הילד לא ישכח. הוא גם יהיה מאוד מאוכזב מכך שאבא אינו עומד בהבטחותיו. כל הבטחה שלא מומשה היא כמו דקירה נוספת בבלון הביטחון ששמו אבא. גם הצהרה סתמית שפלטנו באוזניו, לא כהבטחה, נשמעת אצלו כמו הבטחה אמיתית. אם אמרנו "אחרי האוכל אולי נצפה בטלוויזיה" נתפסת אצלו כההצרה ,שאחרי ארוחת הערב נצפה בטלוויזיה. ה"אולי" הוא בלתי נשמע, ואולי גם בלתי נתפס. אולי כבר כענין של שיגרה אתם פולטים לאוויר עשרות הבטחות כאלה כמו "אולי מחר נלך למקדונלד'ס" או "אחרי הביקור אצל סבתא ניסע לספארי" בתקווה שבבוא העת הן יישכחו. אל דאגה: הילד כבר יזכיר לנו שהבטחנו. הוא גם יזכור לנו לרעה אם לא נממש את ההבטחה.
טוב ורע
כל חיינו אנו מנסים ללמד את ילדינו את הקריטריונים לקבוע מה טוב ומה לא טוב. מה נכון ומה שגוי. מה מותר ומה אסור. הילדים מצפים מאיתנו שנעשה "נאה דורש נאה מקיים". אם אנו דורשים מהם לומר אמת ולא לשקר, לחבוש קסדה בזמן הרכיבה על האופניים, הם מצפים שגם אנו נחבוש קסדה. כנ"ל לגבי חגורת בטיחות ברכב, אור אדום ברמזור, מעבר כביש במעבר חציה, או אפילו דברים קטנים כמו להניח את הרגליים על השולחן. אם אנו דורשים מהם התנהגות נאותה, אנו צריכים לנהוג לפי הכללים שאנו דורשים. אם הורה מעניש את ילדו על דבר שקר, ולאחר כמה דקות, כשמישהו מצלצל ורוצה לדבר איתו, הוא אומר לאמא לומר שהוא לא בבית, הילד נבוך ומרגיש מקופח. חוסר עיקביות עלול להוביל את הילד לנטוש את כל סולם הערכים שאנו טורחים כל כך בבנייתו. הילדים עוקבים אחרי כל צעד וצעד שלנו, כדי לראות איך אנו נוהגים והם לוקחים דוגמה מכל מעשינו.
עמידה בזמנים
ילדים מחפשים עיקביות בשיגרה של ההורים והם רוצים לדעת בדיוק לאן אבא הולך ומה הוא עושה בכל רגע כשהוא לא בבית. כאן לעובדים שכירים, שעובדים "עם שעון נוכחות" יש יתרון על פני עובדים עצמאיים, שאין להם לוח זמנים קבוע, ולעיתים הם עובדים שעות ארוכות גם שבעה ימים בשבוע, כדי לקדם את העסק הפרטי שלהם. גם אלה שנמצאים בדרכים, ובקושי מגיעים הביתה לראות את הילדים בימי חול, צריכים לזכור לצלצל אליהם בזמנים קבועים, פעם ואפילו פעמיים ביום, ולדבר איתם, לשמוע מה עבר עליהם. הם ימתינו בכיליון עיניים לשיחות הללו. הם גם ייחלו לימים שבהם האב יגיע בזמן לאכול יחד ארוחת ערב.
ארוחות ערב הן הזדמנות נפלאה לאבות העסוקים להיכנס גם לחלק קטן של שיגרת היום של ילדיהם. סדירות ההופעה של האב לארוחה שלפני השינה מצביעה עבור הילד על דמות יציבה, שמגיעה הביתה בכל יום. קשה לצפות מכל האבות העובדים שיגיעו בכל יום לארוחת הערב עם הילדים בבית, כי אורח החיים המדורני לא תמיד מאפשר זאת. אבל כמו שבמשרד אנו טורחים להודיע למזכירה, או לעמיתינו, על התוכניות שלנו, על היעדרות, כך ראוי שנתנהג כלפי הילדים ונודיע לנו אם איננו יכולים להגיע. כשיוצאים לנסיעה בתפקיד צריך להשאיר לוח זמנים מדוייק למשפחה, כך שהם ידעו מה ומתי אנו עושים בכל רגע.
אם פעם חשבו, שילדים רכים חושבים שדבר שאינם רואים איננו קיים, היום יש כבר מחקרים חדשים שהוכיחו שהילדים, גם הרכים ביותר, יודעים שדבר שאינו בטווח ראייה, עדיין קיים. הם מצפים שהאב יחזור ויהיה שם עבורם, כי הוא המשענת הגדולה ביותר אחרי האם, והוא הדוגמה שתוביל לבניית כל חייהם.

תגובות הגולשים