סיפור הלידה של שחר

מאת: ליטל שמש, אמא של שחר
צילום: לירן שמש

בדיוק ב- 15.12 - לפני שנתיים ימים, בא לעולם בני השני - שחר. לכבוד יום הולדתו החלטתי לשתף אתכם בסיפור הלידה המדהים שלנו. לשחר אח בכור שנולד, אף הוא, בלידה טבעית. ואם זה לא מספיק - אז שניהם נולדו בלידת בזק. מאחר ובלידה הראשונה לא ידעתי מה לצפות, התחושה שנשארה לי, למרות שזכיתי ללידה קצרה מאוד (שעתיים ורבע בסה"כ) היתה של אובדן שליטה. ולכן, עוד בהריון עם שחר, היה לי ברור שהלידה שלו תהיה חוויה מתקנת. ידעתי שצפויה לי לידת בזק וידעתי שההכנה תהיה בעיקר נפשית. לא פחדתי. ידעתי שהגוף שלי יודע ללדת. שלושה שבועות לפני הלידה חוויתי צירים מדומים, אבל מאוד מאוד דומים לצירים אמיתיים. כל בוקר, מייד כשירדתי מהמיטה, החלו הכאבים בגב ובבטן. כבר היה לי כבד, ופעמיים הייתי בטוחה ש"זה-זה". אבל זה לא היה זה.

מישהו פעם אמר לי שכל תינוק צריך להישאר בבטן של אמא שלו בדיוק 9 חודשים. לא פחות ולא יותר. וזה מה שקרה. בבוקר יום הלידה המשוער קמתי כהרגלי מזה שלושה שבועות עם צירים. החלטתי להתעלם מהם. הייתי צריכה ללכת עם הבכור לביקורת אצל הרופא, כי הוא היה חולה בשבוע האחרון. אבל כבר בדרך הביתה מהרופא הבנתי שכנראה הפעם זה-זה. התקשרתי לחצי והכנתי אותו. בשעה 12:00 אמא שלי אספה אותו מתחנת הרכבת והם באו הביתה. כשכבר היינו בדלת נזכר החצי שהוא רעב. ומאחר שראה שאני רגועה, יחסית, ביקש שאמתין לו לרגע. הרגע הפך לרבע שעה עד שהשניצל התחמם בתנור - וסוף סוף יצאנו. הגענו לחדר הלידה בבי"ח מאיר (מומלץ בחום) הכניסו אותי לחדר הקבלה וכמובן שמייד חיברו אותי למוניטור.

אתם חייבים להבין משהו - המוניטור הזה לא "עובד" עלי. למרות שהגעתי עם צירים כואבים, הם לא ממש נראו במוניטור. נצפתה רק "פעילות רחמית". סטז'רית אחת שנכנסה לחדר וראתה שאני לא צורחת ומתפתלת עוד העיזה לומר שכנראה זו אזעקת שוא...

למזלי, אחרי 40 דקות של מוניטור נכנסה אחות מקסימה ומנוסה בשם אורה, שראתה על הפנים שלי שאני בצירים ולכן מייד ניתקה אותי מהמוניטור ואמרה שמה שיקבע אם אני בלידה זה הפתיחה. היא בדקה ואמרה: "את ועוד איך בלידה, מתוקה - יש לך פתיחה של 6 ס"מ". אני הייתי בשוק, כי אחרי הכל התמודדתי עם הצירים עד כה בגבורה. מייד ביקשתי לעשות חוקן ושכבתי על המיטה לחכות ש-10 דק' יעברו, כדי שאוכל "להתרוקן". בזמן הזה שאלה אותי האחות (עדיין בחדר הקבלה) אם אני מעוניינת בדיקור של מי השפיר, כדי לזרז את המהלך, ואני סרבתי, כי זכרתי שזה זירז מאוד את הלידה בפעם הראשונה.

בדיוק באותה דקה בקעו המים מעצמם עם ציר מאוד כואב. אורה הסתובבה לראות על מה המהומה ומיד אמרה שהיא רוצה שוב לבדוק פתיחה. אמרתי "למה? הרגע בדקת". היא אמרה, "כי אחרי ירידת מים צריך לבדוק שאין צניחה של חבל הטבור". בדקה ואמרה - "|את בפתיחה מלאה, קדימה לחדר לידה..." ואני עוד לא "התרוקנתי".... והשעה היתה 14:55... ואז - הרגשתי כאילו אני בסרט - האחות קוראת למישהו שיביא מהר כיסא גלגלים ומתחילה לרוץ בין כל החדרים, כי אני התעקשתי על חדר הלידה הטבעי. ואני צוחקת מכל הסיטואציה וקוראת לבעלי "אל תשכח את הנעליים שלי...." מגיעים. ושוב מחברים אותי למוניטור. מה?! הם לא למדו שזה לא "עובד" עלי?! מגיעה מיילדת מקסימה בשם זהבה, עם שיער זהוב (כמו בסיפור של זהבה ושלושת הדובים...) שמעמעמת את האורות, בודקת אותי ואומרת - "את יכולה להתחיל ללחוץ". "עכשיו"? שאלתי. "כן, אם יש לך ציר". "טוב", אמרתי - ולחצתי.

תוך 2-3 לחיצות כואבות, אמנם, הוא היה בחוץ.. והשעה היתה 15:15 בדיוק!!! זו היתה חוויה מדהימה. לידה בשליטה! חוויתי כל רגע במלוא עוצמתו, נגעתי בראשו כשהגיח לאויר העולם, חתכתי את חבל הטבור, לאחר שהחצי נרתע - וזה היה מבחינתי מעשה מאוד סמלי של קבלתו לחיים. ממש כמו שחלמתי שיהיה. שחר הכניס הרבה אור לחיינו - ילד שנולד בנר אחרון של חנוכה וכמו שהנרות בחנוכיה דולקים במלוא עוצמתם בלילה האחרון של החג - כך הואר ביתנו והתרחב עוד יותר ליבנו כשהצטרף ילדנו הקטן למשפחה. 

שחרי, אמא אוהבת אותך - עד עמקי הנשמה. תודה על שאתה מכניס כל כך הרבה שמחה, צחוק ואהבה לחיי; עוז, אחיך הבכור, אוהב אותך אהבת נפש ואתה מחזיר לו אהבה עם כל הלב והנשמה; ואבא - כמובן - משוגע עליך כמו שרק אבא יכול. יקיר שלי, המשך להצחיק אותנו, להקסים אותנו ולהדהים אותנו כל יום מחדש. שיהיה לך יומולדת קסום, והמון המון המון בריאות. אוהבים - כולנו.