סיפור הלידה של יותם של אשכר

מאת: אשכר אמא של יותם
צילום אילוסטרציה: מאיה אהרוני

הסיפור מתחיל מהריון ספונטני ומבורך, בלי בעיות מיוחדות, לא בחילות או הקאות, ללא השמנת יתר, כמעט תמיד תחושה כייפית של אושר ושלווה...ממש בהזמנה!

היה לנו ברור שהלידה תהיה כמה שיותר טבעית מההתחלה, אך הרעיון של לידה ביתית עלה מעט מאוחר יותר בצורה יותר רצינית.  סביב שבוע 19 התחלנו להיפגש עם מיילדות בית, ולבסוף החלטנו על לידה עם המיילדת המדהימה מיכל בונשטיין. הבחירה הוכיחה את עצמה כמצויינת, הכימיה הייתה נהדרת ומיכל מקרינה המון רוגע ושלווה.

התכוננו הרבה לקראת הלידה, בעיקר הכנה נפשית, למדתי להכיר את כל העולם של ההריון והלידה מקרוב והנושא ריתק אותי, הבנתי עד כמה זה טבעי ונכון ללדת בבית וכמה שחבל שהמודעות לנושא לא גדולה.

בכל מקרה, נכנסתי לחודש תשיעי וההתרגשות היתה גדולה. תמיד נורא רציתי ללדת בשבוע 38, זה נראה לי אידיאלי- לא מוקדם ולא מאוחר מידי.

כל מי שראה אותי במהלך התשיעי אמר לי שיש לי עוד שפע זמן, כי אני לא נפוחה והאף עוד לא גדל לפי שלושה מהגודל הרגיל- עד שזה לא יקרה אין לי מה לצפות ללדת... אז חיכיתי בסבלות שהאף יתנפח (אייקון של בועה), אך זה מעולם לא קרה (זה המיתוס הראשון שאני מנפצת בנוגע ללידה)!

טוב, שבוע 38 התחיל ואני באמת מניחה שיש לי עוד זמן, אפילו לא בטוחה שהבטן ירדה.

ביום חמישי, 20/10, היה לי יום של קצת תיזוזים, אבל תיזוזים נחמדים ולא מעיקים, כאלה שעושים כייף ומעבירים מהר את היום.

בבוקר ביקרתי את האחיינית שלי עם אמא שלי וסבתי, בצהרים נפגשתי עם בעלי לפלאפל, אח"כ הלכנו לקנות סוף סוף סדיניות, מגן מיטה, שמנים וטיטולים לקראת לידת הבית - אלו הדברים האחרונים שנותרו לנו ברשימה שעוד לא דאגנו לרכוש.

בין לבין, החל בערך משעה 17:30 אני מרגישה לחץ חזק מהרגיל וקצרצר על שלפוחית השתן, אמרתי לבעלי שנראה לי שזה סימן שהתינוק מתחיל לרדת לכיוון האגן ואולי נראה את הבטן יורדת בקרוב.

הלחץ הזה לא חזר על עצמו לעיתים קרובות והטלת שתן הרגיעה את הלחץ. נראה לי טבעי לחלוטין ולא הציק יותר מידי.  במסגרת הסידורים האחרונים יצא לנו ללכת לכיוון גן העיר, מרחק של כ-15 דקות הליכה מהבית. בדרך חזרה הביתה, סביב שעה 19:30, הלחץ על השלפוחית התחיל להכאיב יותר והייתי צריכה לעצור תוך כדי הליכה למשך כמה שניות.

"ממש התחיל לרדת באגן" אני חושבת לעצמי ומשתעשעת ברעיון שאולי בכל זאת הלידה קרובה והכאב הזה מרמז על משהו. הכאב כבר לא רק מצריך הטלת שתן אלא יותר לוחץ, חשבנו שאולי ההליכה עושה לי קצת ברקסטונים, (לא היו לי ברקסטונים בכלל לאורך כל ההריון כך שלא היה לי מושג איך זה אמור להרגיש).

תוך כמה דקות אנחנו מגיעים הביתה ועושה רושם שהלחץ מעט נרגע. אני מתיישבת מול הטלוויזיה ובעלי מתחיל לבשל במטבח ארוחת ערב. פתאום מגיע עוד גל לחץ שמקים אותי מיידית מהספה. פשוט בלתי אפשרי להמשיך לשבת. הכאב מוביל אותי לחדר השינה ושם אני מוצאת את עצמי נתלית על דלת ארון הבגדים ומתחילה להניע את האגן. הכאב בא כגל, כאשר בשיא יש כאב עז כנראה באזור צוואר הרחם (מה שחשבתי לפני לשלפוחית), אבל הכאב עוד ממש לא נוראי, כל עוד אני יכולה לנוע.

טוב, נגמר הגל הזה די מהר, ואני חוזרת למקומי על הספה... עוברות כמה דקות טובות, לפחות 15, ואז עוד אחד כזה שישר מקים אותי מהספה לדלת ארון הבגדים בחדר השינה - הדלת הזאת תשמש אותי לאורך כל הלידה, אני חייבת לה המון...

כך עוד כמה פעמים ואנחנו מגיעים בערך לשעה 20:30.  אני מתחילה להבין שכנראה מדובר בצירים ומחליטה לנסות לשים לב לשעון. בעלי לא כ"כ משוכנע, כי אין סדירות של הצירים הוא עוד חושב שאלו ברקסטונים. עכשיו כל ציר לא רק מקים אותי מישיבה, אני נכנסת אחריו מיד לשירותים ומתרוקנת. ככה בערך 3 פעמים. בשירותים אני גם נפגשת עם מה שנראה כמו הפקק הרירי. הצירים עדין במרווחים גדולים ולא סדירים - אחד כל 15 דק' אח"כ פתאום מופיע אחד אחרי 8 דק' אח"כ 16 דק' וכן הלאה. אבל המפגש עם הפקק הרירי וההתרוקנות הטבעית של הגוף משכנעים אותי ואת בעלי שמדובר בהתחלת לידה... ההתרגשות גדולה.

אני ממש לא מרגישה צורך דחוף לעדכן עדין את מיכל, המיילדת, ונכנסת קודם כל למקלחת.

ביציאה מהמקלחת אני מרגישה תחושה כאילו משהו ממש משתחרר שם למטה ופתאום מתחיל לטפטף לו דימום טרי מהנרתיק ישר על הרצפה. אני מיד קוראת לבעלי בלחץ - תמיד ידעתי שדימום טרי הוא סימן לא טוב...

מחליטים להתקשר מיידית למיכל, אני מעדכנת אותה במה שקורה, היא מרגיעה אותי לגבי הדימום ואומרת שאם זה קורה תוך כדי תהליך הלידה אין שום בעיה. כיוון שהצירים לא סדירים ודי נסבלים בכאבם אנחנו שתינו משערות שיש עוד מספיק זמן וקובעות להתעדכן עוד שעה. השעה כרגע היא 21:30.

מכאן והלאה הצירים מתחילים להתחזק ונהיים צפופים. אני ממש לא יכולה לשחרר את בעלי לשום עיסוק שקשור בארגון הבית ללידה, חייבת אותו לידי כדי להיתלות עליו (החליף קצת את הארון) ושיעשה תוך כדי את המסאז' המושלם בגב. בלתי אפשרי להעביר ציר בלי זה.

התחושה בצירים כעת היא של קריעה - אני מרגישה כאילו סכין קורע אותי באזור צוואר הרחם, הכאב הוא בגל. אבל כל ציר נמשך כמה שניות ואז אני בסדר, הכל נסבל, כואב מאוד אבל נסבל- כל עוד יש על מה להיתלות ויש מסאז' בגב.

אנחנו מגיעים לשעה 22:30 (שעתיים מהרגע שהבנתי שמדובר בצירים), והצירים עדיין צפופים מאוד וכואבים. אני מרגישה שהם ממש ממשיכים זה את זה כמעט בלי הפסקה. מתקשרים שוב למיכל ובעלי מדווח לה מה המצב, הוא מדבר בכזו שלווה ואני ממש מתרגזת, חושבת שהוא מעביר לה מסר לא נכון שהכל רגוע ויש עוד זמן. אני מתחילה להבין שהדברים כנראה מתקדמים מהר. מיכל הקשיבה לקולות הרקע, שמעה אותי והודיעה שהיא יוצאת אלינו מייד.

ממש אחרי השיחה עם מיכל, הגיע ציר ובו אני מרגישה שאני חייבת להתרוקן שוב, אבל הפעם תוך כדי הציר עצמו. יש צורך ללחוץ וגם הקול שהוצאתי היה שונה, לא יודעת איך לתאר אותו אבל הוא הגיעה מהבטן העליונה ועזר לי לכווץ את הבטן כלפי מטה.

הרגשתי את הראש מתחיל לצאת מצוואר הרחם ולא האמנתי. אמרתי לבעלי - הראש מתחיל לצאת!

הוא ענה בתגובה בשיא הרוגע - "הכי טוב, אני איילד אותו!" לא ידעתי אם לצחוק או לבכות...

לא האמנתי שאני בפתיחה מלאה כ"כ מהר וחששתי שמא אני מרגישה צורך ללחוץ לפני הפתיחה המלאה ושאם אלחץ אעשה לעצמי נזק אדיר. הייתי בטוחה שאני מקסימום בפתיחה של 5-6 ס"מ כי עבר כ"כ מעט זמן מתחילת הצירים.

עוברים עוד כמה צירים כאלה בהם אני לוחצת, אך בעדינות יחסית, לא נותנת לדחף להשתלט עלי לגמרי עד שמיכל לא תגיע.

מיכל מגיעה כעבור 25 דקות מהשיחה והשעה כעת היא בערך 23:30. איך שהיא רואה אותי היא אומרת בשיא הרוגע שאני בלידה, נוגעת לי בבטן במהלך ציר ומרגישה את דחף הלחיצה.  היא אומרת לי בשיא הביטחון שאני בפתיחה מלאה מבלי לבדוק אותי פיזית ואומרת לי לזרום עם תחושות הגוף שלי.

אני מרגישה הקלה גדולה, אפשר ללחוץ בלי חשש.

עוד כמה צירי לחץ בהם אני נתלית על דלת הארון ובעלי מעסה כמה שיותר את הגב. שומעים דופק תקין של התינוק מידי פעם בעזרת הדופלר.

כעבור כמה צירים, מיכל שואלת אם אני רוצה אולי לשנות תנוחה ולעבור למיטה, זו הצעה מפתה שכן אני כבר עייפה מלעמוד - כל הלידה עד כה העברתי בעמידה ותלייה על בעלי או על דלת הארון. אני עוברת למיטה, לשכיבה על הצד, ומוצאת שהכי נוח לי להיות בתנוחת עובר צידית.

הגוף נותן לי קצת מנוחה, כמה דקות בלי ציר. בינתיים מיכל ובעלי מארגנים דברים אחרונים ליציאת התינוק.

מגיע ציר לחץ חזק, אני לוחצת בכל הכוח בעזרת הקול המיוחד הזה שיוצא ממרומי הבטן. מרגישה את הראש יורד ממש למטה. הראש מתחיל לבצבץ ונסוג מעט אחורה. מתישהו בשלב הזה יוצאים מי השפיר בשפריץ נעים, צלולים לחלוטין.

מיכל אומרת שעוד 4 צירים לדעתה, התינוק בחוץ. מגיע עוד ציר, לחץ חזק, אני לוחצת וצועקת (צועקת להרגשתי, בעלי ומיכל טוענים שהייתי די שקטה), ומרגישה את השריפה ואת המתיחה האדירה של קרום הפרינאום תוך כדי, הציר ממשיך ואני ממשיכה ללחוץ והנה הראש יוצא. אני לא ממש קולטת שזה באמת קורה - איך לעזאזל כ"כ מהר??? הראש יצא והכל די שורף עדין, נגמר הציר ואני מחכה שהוא יצא לחלוטין ותחושת השריפה הזו תיגמר.

מגיע עוד ציר ואני מרגישה איך הוא מחליק לו החוצה בקלילות, תחושה מדהימה. תוך שתי שניות שמעתי את הבכי שלו ותוך עוד כמה שניות הוא כבר היה אצלי בידיים - ברור כל כך, נקי וחלקלק, עיניים פתוחות ובוכה בקול מתוק כזה... מהר אני מרגיעה אותו- מחבקת, מלטפת, אומרת לו מילות אהבה והוא נרגע תוך רגעים בודדים. מסתכל עם עיניים פקוחות וסקרניות על מי שמדבר אליו ובוחן את הסביבה העמומה. זה התינוק שלי, תחושה מדהימה.

האבא הטרי מצטרף אלינו במהרה ושלושתנו מחובקים יחדיו. עוברות כ-10 דקות ואנחנו חותכים את חבל הטבור שהתרוקן לחלוטין מדם.  הלידה היתה בשעה 24:12 אור ל- 21/10.

אני עדין מרגישה תחושת שריפה באזור הנרתיק ומאוד מכווצת את האזור. מיכל אומרת שהשליה כבר התנתקה ואני יכולה ללדת אותה, אך אני מפחדת שוב מלחוש כאב, הכל כואב לי שם גם ככה...

כמה מילות הרגעה של מיכל שזה ממש לא הולך לכאוב ואני מצליחה לאט לאט לשחרר את רצפת האגן וללדת את השליה. היא יוצאת שלמה לחלוטין, מיכל בודקת אותה ומבשרת שיש לה צורת לב וחבל הטבור היה בדיוק במרכזה.

עוברות דקות ארוכות שבהן התינוק שלי עלי, ואז אני מעבירה אותו לבעלי, כי אני מתחילה לרעוד בצורה לא רצונית - זהו האדרנלין שזורם אצלי עכשיו בשפע. מכסים אותי בפוך נעים ואני נרגעת.

כמה כייף להיות על המיטה שלי, עם המצעים שלי והריח של הבית שלי. הכל כ"כ טבעי ושליו.

שוקלים את התינוק והוא קטנצ'יק- 2,550 גרם.  מתאים למשקלים שאני ובעלי נולדנו בהם.

בבדיקה שמיכל עשתה לי מאוחר יותר, מתברר שיש לי קרע שטחי,אך במקום קצת בעייתי, ועדיף לתפור כדי שלא יזדהם. זה קצת מצער אותי אך אני מקבלת את הגזירה בהבנה. סה"כ אני צריכה להגיד תודה שהכל עבר בקלות יחסית עד עכשיו. מיכל תופרת בעדינות מירבית.

ידענו איך נקרא לתינוק עוד במהלך ההריון, דיברנו אליו בשמו עוד כשהיה ברחם - יותם.

השם פשוט מולבש עליו ואנחנו מאוד מרוצים.

זהו, בטבעיות מוחלטת הפכנו למשפחה, יותם בינתיים תינוק רגוע מאוד, יונק יפה (לאחר מעט קשיים שנפתרו בעזרת יועצת הנקה) ומדהים אותנו ביופיו (משוחדים?).

הלידה שלי ניפצה הרבה מיתוסים שקיימים בנוגע ללידה:

א.      כמעט ובכלל לא הייתי נפוחה.
ב.       לא שמנו לב שהבטן ירדה.
ג.        הצירים לא היו כאלה ברורים בהתחלה וממש לא היה ברור שמתחיל תהליך הלידה.
ד.       הצירים לא חייבים להיות סדירים.
ה.      צירי הלידה אמנם כואבים, אך אם נותנים ליולדת לעשות מה שהיא רוצה ומרגישה לנכון, הם נסבלים וניתן להתמודד איתם. המפתח לדעתי, הוא חופש לתת לאינסטינקטים הטבעיים לפעול- זו לפחות המסקנה שלי.

הלידה הביתית היתה הדבר הכי נכון בשבילנו, הכל היה רגוע, טבעי, זורם.

יותם נולד היכן שהוא נוצר ומבחינתי אין יפה מזה.

תודה מיוחדת למיכל שהייתה בדיוק במידה הנכונה. גם אחרי הלידה היא נתנה לנו את מלוא התמיכה, באה לבקר אותנו שלוש פעמים לאחר הלידה ושימשה מקור הרגעה בכל מיני מצבים שנתקלים בהם הורים טריים.

אנחנו ממש מרגישים קשר מיוחד אליה.

וממני אישית, תודה לבעלי היקר, שתמך בכל התהליך מתחילתו והזכיר לי מחדש למה אני כ"כ אוהבת אותו.