הלוחשת לאמהות 17: החיים הם נהר של עבודות בית

אתמול הכנתי גולאש. היום בבוקר, אחרי שהפרדתי מנה לי, מנה לבעל ומנה למטפלת, טחנתי את השאר בבלנדר והקפאתי חלק בצנצנת ריקה ושטופה של מזון לתינוקות. אני קוראת את המשפט הזה שוב ושוב והוא לא נתפס. שרשרת פעולות פשוטות, הגיוניות, יומיומיות, שלא היו עולות על הדעת לפני בוא התינוקת.

לא רק בגלל שלא הייתי יושבת מול אמו של בעלי ורושמת את מתכון הגולאש שלה מילה במילה. אלא משום שבטח שלא הייתי מנסה לבצע אותו ובטח שלא בהצלחה. (האמת – יצא מאד טעים, למרות, ואולי בגלל, שהשתמשתי בקטשופ במקום ברסק עגבניות).

חשבתי על כל זה בעודי שמה סבון כלים ומים רותחים במחבת הכבד, מקלפת תפוחי אדמה ומכינה מהם פירה (שיהיה לה לצד הגולאש), מבשלת את האורז הלבן (שיהייה לנו לצד הגולאש) ומקרצפת את שאריות דייסת הקוואקר מהבוקר ושמה אותן בתוך כלי פלסטיק אטום כדי שיהיה לה למחרת.

שאלתי את עצמי מתי זה התחיל, בעודי מוציאה מהעגלה את כלי הפלסטיק המשומן מלביבות גזר, מניחה אותו בכיור, מקפלת את העגלה ומאפסנת אותה בממ"ד. מתי בדיוק נכנסתי לזרם הבלתי פוסק של עבודות הבית? אני מנסה לברר בעודי מטעינה עוד מכונה בכביסה, מוציאה כביסה מן המייבש, ומניחה בתוך הלול צעצועים שבמשך היום התפזרו במקומות בלתי אפשריים ברחבי הבית.

אימא שלי מספרת שאימא שלה הייתה מכינה בכל יום ארוחת רבת מנות: מנה ראשונה, עיקרית, תוספות וקינוח. סבתא נעמי הייתה מכבסת בגדים ביד, רוקמת מפות ומפיות, מנקה את הבית, ומורטת עופות עד שנמרטו גם עצביה.

ואילו חיי שלי הם כמו פנטזיה של אשה אמריקאית בשנות ה 50'. האלקטרוניקה הפכה הכל לפשוט יותר – כביכול. מכונת הכביסה מכבסת. המייבש מייבש. מדיח הכלים מדיח את הכלים. הבלנדר מערבל, ה-RICE MAKER מכין את האורז, המטפלת נותנת אף היא את ידה לעבודות הבית, העוזרת באה פעם בשבוע, וכמובן גם הבעל לא מתבטל. חשבון החשמל לבדו (900 שקל בחודש!!!) מעיד על כך שבבית הזה כל המכונות עובדות יומם וליל ויד אנושית מפקחת עליהן. אז איך זה שהעבודה לא נגמרת? הרי יש כאן בסך הכל תינוקת אחת. אמנם יש לה המון בגדים ורודים, אבל איכשהו קשה לי להאמין שכל הוורדרדות הזו מייצרת כל כך הרבה עבודה.

אולי אני ממציאה לעצמי עבודה במקום שאין? אולי לא יקרה כלום אם הבגדים יישארו בסלסלת הכביסה עוד יום אחד? למה האובססיה הזו לטפל בכל ועכשיו? מייד עולות לי שתי השערות (סותרות? משלימות?): הראשונה, שהעבודה האינסופית כוללת בתוכה מרכיב מזוכיסטי, וכמו כל אקט מזוכיסטי היא עושה זאת מול קהל דמיוני או אמיתי. במקרה זה, הבעל. כשהמטרה, שוב, אופיינית למזוכיסטים – להמחיש שלסובלת יש עליונות מוסרית. האם גם אני כזו? האם בכל פעם שאני נכנסת הביתה ומייד אוספת מוצצים (התינוקת שומטת אותם, סטייל עמי ותמי, כנראה כדי שתוכל למצוא אחר כך את הדרך לחדרה) אני עושה זאת קצת בהתרסה? האם בכל בוקר כשהסירים מקדיחים על הכיריים עוד לפני שהבעל התעורר אני קצת עושה לו "נו נו נו" ללא מילים ועם עפעוף עיניים צדקני?

אני מקווה שלא. לא יותר מדי בכל אופן. ואז עולה בדעתי השערה נוספת: אולי אני מנקה, מבשלת ומכבסת כי אלו אספקטים של גידול הילדה שאני מבינה – קוראים מתכון ומכינים, לוחצים על כפתורים, ומכבסים, מרוקנים את הפח ומנקים. כמה יותר ברור וקל מאשר להתעסק בדילמות כמו – שיטת החמש דקות: התעללות או חינוך? אכילה לאורך כל היום: זרימה או השמנה?

ואז אני מביטה על נהר עבודות הבית הזה ומבינה שהוא לא התחיל לזרום היום. הוא היה קיים תמיד, מדורי דורות. נשים תמיד שחו בו, נאבקו בו, נסחפו בזרם, צפו או טבעו. מכשירי החשמל למינהם אינם שוחים במקומנו. הם רק גלגלי הצלה או אולי רק הטעיה. כי כמות העבודה היא אינסופית בכל מקרה. היום אנחנו אולי מספיקות יותר מהאינסוף מאשר הצליחו הקודמות לנו בתפקיד, אבל האינסוף נותר... אינסופי.

הנהר כנראה תמיד זרם לידי ואני לא שמעתי את שאונו. הבית התנהל בשלווה, אשליית השיוויון נשבה בערבי הנחל. אחד מבשל ארוחת ערב ואחת מנקה. אחת עושה כביסה ואחד מקפל, אחת מייצרת זבל ואחד זורק את שקית האשפה. אפשר אפילו לומר שעשיתי פחות מחלקי. אם כי בדיעבד אולי חסכתי אנרגיה, יודעת בידע נשי קדום שבוא יבוא היום בו העובדה שאני עובדת בבית ובוחרת לבלות חלקים מכל יום בטיפול בתינוקת, תגזור עלי לטפל בה ובכל המעגלים הסובבים אותה. מי השפיר פקעו והצטרפו לזרם האדיר ההוא, שנדמה שאין לעמוד בו.

אבל האם זו אכן עובדה? הוגת הדיעות הפמיניסטית קארול גיליגן מכנה את זה "ברירת המחדל הנשית". בראיון עם צבי טריגר שהתפרסם בספר "משפטים על אהבה" היא אומרת: "כשאשה מתמודדת עם קונפליקט, במערכות יחסים, בעבודה או בכל מקום אחר, האופציה המוכתבת על ידי התרבות, ברירת המחדל הינה תמיד להקריב את עצמה: "לא משנה, אני אשאר מאוחר"; "לא נורא, אני אשטוף את הכלים"; "עזוב, אני אאסוף את הילדים"

ולפני שאתן מספיקות להתקומם, היא מוסיפה:

"אין כמובן דבר רע בכך שמישהו עושה את הדברים האלה, אבל בכל פעם שאת אומרת כאישה "אני אקריב", את חייבת לעצור את עצמך ולשאול אם מה שאת עושה זו בעצם ברירת המחדל הנשית."

מחשבות כאלו, ולא מדיחי כלים, הן גלגלי ההצלה האמיתיים שלנו.

עמליה רוזנבלום היא סופרת, דוקטורנטית בפסיכולוגיה ואמא לאלה (לאו דווקא בסדר הזה). "הלוחשת לאימהות" היא סדרת רשימות המבקשת להרחיב את הדיון בהריון ובאימהות מעבר לגבולות השיח הפיזיולוגי-פסיכולוגי המקובל, ולתת ביטוי לתובנות חברתיות ופוליטיות הטמונות בתהליך ההיריון וההורות.

הלוחשת לאימהות © כל הזכויות שמורות לעמליה רוזנבלום, 2006. צילום: אסף ברנשטיין