הלוחשת לאמהות 16: את המודל

|
הדפס
|
שמור

 

אל"ף היא חברתי הטובה שאני כמעט לא רואה. לכולנו יש לפחות אחת כזו, ומספרן גדל מרגע שנולדים לנו ילדים. חברות שאנחנו תמיד רוצות לראות יותר, תמיד מתגעגעות אליהן, תמיד מרגישות קצת אשמות על כך שזנחנו אותן וקצת כועסות בעצמנו על כך שהן נטשו אותנו. אל"ף היא גם צלמת מוכשרת ומצליחה, שמציגה בגלריות חשובות בארץ ובעולם. כגודל הצלחתה כך גודל האשמה שהיא נושאת עימה ממקום למקום, כאילו משקלה של התינוקת שלה ושל המצלמה שלה אינו גדול מספיק.

 

לפני חצי שנה אל"ף הייתה צריכה לנסוע לנסיעת עבודה חשובה מעבר לים. למעט מקרה אחד יוצא דופן, הילדה שלה – כבר לא תינוקת, בכלל, בת שלוש - מעולם לא נפרדה ממנה ללילה. מדויק יותר לומר שאל"ף עצמה לא נפרדה מהילדה שלה ליותר מלילה אחד. ואילו הנסיעה הזו חייבה פרידה של שני לילות. הדרמה הייתה עצומה והחרדות קשות. אבל בסופו של דבר היא נסעה – והנסיעה הייתה טובה לכולם: לחברתי, לילדתה, לאבי הילדה ולקריירה.

 

בימים אלו המשפחה אורזת שוב. הפעם לקראת נסיעת עבודה בת שלושה שבועות, במהלכה מקימה אל"ף תערוכה חדשה והוזמנה להרצות על עבודתה במוזיאון חשוב בארה"ב. שוחחנו ערב הנסיעה. ההתרגשות הייתה גדולה וכמותה גם החששות. הילדה התרגלה לכך שרק אל"ף מרדימה אותה. וכדרכם של ילדים, לא מתחשק לה לוותר. ואילו ההרצאות של חברתי נקבעו לשעת ההרדמה. הווה אומר שהילדה תיאלץ להסתפק באבא שלה בשעת ההרדמה. זה כמובן לא אקט נוראי של התאכזרות לילדים, אבל במילון הפרטי של אל"ף הדבר שווה ערך לדברים איומים שאין מילים לתארם.

 

"ממה את מפחדת?" שאלתי אותה. ניסיתי, כל כך ניסיתי, למצוא את הדבר הנכון להגיד לה. חרדה היא הרי שותפה גרועה מאד למשא ומתן. היא לא לוקחת שבויים. אבל כנראה שהכוכבים הסתדרו בדיוק בסדר הנכון וידעתי מה אני רוצה להגיד לה. מה אני רוצה להגיד לעצמי בפעמים שהן האשמה והחרדה משתלטות גם עליי, ואני מרגישה שאני לא מספיק אימא, שאני לא מספיק נקודה.

 

וזה הדבר שאני מנסה לזכור ולהזכיר – שבכל פעם שאנחנו מתמקדות בעבודה שלנו או ביצירה שלנו באופן שלוקח אותנו זמנית מהילדים אנחנו מלמדות אותם שני שיעורים חשובים: ראשית אנחנו מלמדות אותן שהזולת הוא עולם מלא, שיש להתחשב בו. מבוגר בעל גבולות, ועם עולם פנימי, זוגי, חברתי, מקצועי או רוחני שמעסיק אותו הוא דוגמא נפלאה ל"אחר". אם צריך לכבד את עולמו של ההורה, רוכשים ניסיון גם בכיבוד עולמו של "אחרים" אחרים. אבל כאימהות המשקיעות מאמצים בקריירה שלהן אנחנו מלמדות את הילדים שלנו בנוסף גם שיעור חשוב בפמיניזם. זהו שיעור חשוב מפז לבנינו ולבנותינו. את בנינו אנחנו מלמדות שתפקידה של אישה אינו רק לטפל בהם ובבית, ושתפקידם אינו רק לספק אותה ולמלא את חייה. את בנותינו אנחנו מלמדות שהן לא יצטרכו לבחור בין משפחה ובין סיפוק מקצועי, אלא יוכלו למצוא דרך ליהנות משניהם.

 

אל"ף אולי אחוזת טרור משום שאין לה מודל לחיקוי. אמא שלה בחרה במשפחה, ועבודתה הייתה יותר בגדר תחביב. לכן אל"ף עצמה נעה בין הזדהות עם אימה, בפעמים בהן היא מנסה להוכיח את עצמה כאם, לבין הזדהות-שכנגד, בפעמים בהן היא מנסה לקדם את הקריירה שלה. אין לה מודל שמשלב בין שתי המטרות הללו, ולכן כל כך קשה לה לדעת איך לתפקד. אבל לבתה כבר יהייה משהו. אולי לא מודל מושלם, אבל בכל זאת, במאמציה, לבטיה, יסוריה אבל יותרמכל – בהחלטותיה כן להשקיע באמנות שלה, היא מכוננת מודל ראשוני. בתה תוכל למרוד בו או לאמץ אותו, ואולי לבחור בחלקים ממנו שיתאימו לה ובחלקים אחרים שלא יהייה לה צורך בהם. אבל יהיה לה כבר הרבה יותר קל.

 

כל זה נכון, כמובן, גם לגבי בתי שלי. זה לא תמיד עוזר. למשל ברגעים בהם אני רואה אותה תולה את עיני היונים שלה בצבען הלא-ברור לכיוון חדר העבודה שלי, ואני מנופפת לה "ביי ביי" ומשאירה אותה לשחק עם המטפלת. באותם רגעים אני מרגישה די רע. אני גם מבינה את הנשים שאומרות שזה בלתי אפשרי לעבוד בבית – הגירוי המתמיד של הנקודה הזו יכול ליצור בסופו של דבר גירוי ואפילו דלקת. אבל זה נכון וזה חשוב, וכשאני מצליחה לשקוע בעבודה שלי, ובמיוחד כשאני סוקרת מפעם לפעם את התוצאות אני ממש שמחה. לפעמים אפילו נדמה לי שהצלחתי (חכי, חכי, אומרות חברותיי שלהן יותר מילד אחד, ואולי הן צודקות...)

 

כי פמיניזם, כמו כל זרם הומאניסטי, הוא משהו שיש להדגים ולא רק לטעון. באותו אופן בו אנחנו מראות לילדים שלנו איך לעזור לנזקקים, להגן על עצמם, לחלוק עם אחרים, ולהימנע מפגיעה בזולת, אנחנו יכולות וצריכות להראות להם איך נוהגת אישה בעולם ואיך מתנהגים אליה. האישה הזו אינה יצור היפותטי. אל"ף, את ואני הן האישה הזו. כי זה לא מספיק להגיד לילדה שהיא יכולה לעשות כל דבר שהיא רוצה. זה גם לא נכון. מעטות הנשים שהעולם מאפשר להן להיות באמת כל מי שהן רוצות. ובנוסף, גם אם היא תצליח להתקדם במסלול חלומותיה במשך שנות הזהב המועטות, שנות הגבריות הדמיונית של האישה, שבין גיל 20 ל-30, הרי שיום אחד היא תתעורר ותגלה, שמצפים ממנה גם להיות אימא. אם לא הכנת אותה לשסע הזה, היא עלולה למצוא את עצמה באותו מצב כמוך – רצה בזיגזגים, חסרת נשימה.

 

ובמילים אחרות, המודל הכי חזק לבנים ולבנות שלנו הוא לא מדונה, ניקול קידמן, אתלטית כלשהי או קונדליסה רייס. המודל הכי חזק זו אני וזו את. נסיעה טובה, אל"ף.

 

 

עמליה רוזנבלום היא סופרת, דוקטורנטית בפסיכולוגיה ואמא לאלה (לאו דווקא בסדר הזה). "הלוחשת לאימהות" היא סדרת רשימות המבקשת להרחיב את הדיון בהריון ובאימהות מעבר לגבולות השיח הפיזיולוגי-פסיכולוגי המקובל, ולתת ביטוי לתובנות חברתיות ופוליטיות הטמונות בתהליך ההיריון וההורות.


הלוחשת לאימהות © כל הזכויות שמורות לעמליה רוזנבלום, 2006. צילום: אסף ברנשטיין

תגובות הגולשים