הלוחשת לאמהות 14: האם זה שווה את זה

|
הדפס
|
שמור

 

שבת בבוקר. אנחנו במוזיאון תל אביב מתבוננים בתערוכה של מיכל רובנר. זוג חברים שיש להם שלושה ילדים התקשרו והודיעו בקול מתרונן שליום אחד הם כמו זוג צעיר, כי שני הילדים הגדולים אצל בני הדודים והם מבלים את השבת עם התינוקת. השמחה בקולם לנוכח הירידה בעומס המשפחתי גרמה לי לחשוב שאולי אנחנו נדבק בתינוקת הזו, מה יש, מי אמר שצריך שלושה ילדים וכלב?

 

אחרי שעתיים (כל יציאה מהבית היא סרבול אין סופי) הגענו למוזיאון. התינוקת התלהבה, במיוחד מעבודות הוידיאו. למרות שאחת מהן קצת הבהילה אותה ולאחרת לא הייתה לה מספיק סבלנות. כשגמרנו לראות את העבודות שמתי אותה על המשטח המרופד בכניסה לתערוכה והיא זחלה בהנאה. מבחינתה אפשר לעשות מנוי למוזיאון.

 

בזמן שהשגחתי עליה, לבל תנסה לטעום את עקבי נעליהם של זרים, ניסיתי לעכל את השפעת התערוכה עלי. השפעה אמנותית, רגשית ופמיניסטית. נתחיל בהצהרה דרמטית -אם יש לכן בראש מקום רק לשם אחד באמנות הישראלית, השם הזה צריך להיות מיכל רובנר. רובנר היא ללא ספק האמנית הישראלית המצליחה ביותר בעולם כיום, אבל היא גם הרבה יותר מזה. מדובר באמנית בעלת כשרון, כוחות ותפוקתיות מדהימים, שהתערוכות שלה בשנים האחרונות שלה הן פשוט חוויה בלתי נשכחת.

 

עבודותיה האחרונות, אלו שראינו במוזיאון תל אביב, והוצגו ברחבי העולם, נעשו בעקבות ביקורה בסתיו 2004 בשדות הנפט בקזחסטן. שם חקקה רובנר בדמיונה את מראות להבות הגז בתוך המרחבים השוממים והאינסופיים, ונתנה להם ביטוי מחודש בעבודות וידאו גדולות ובמיצבים בגדלים שונים. בתערוכה הגדולה, המרהיבה והעשירה הזו ניתן לראות גם עבודות מפרוייקטים קודמים של רובנר, העוסקים בין השאר בכתב, זיכרון, ארכיאולוגיה, השתנות, והיסוד האנושי ממנו מורכב העולם, ככל שאנחנו יכולים לתפוס אותו.

 

מה שהופך את רובנר לכל כך יוצאת דופן בשדה האמנות העכשווית הוא, בין השאר, השימוש המופתי שלה בטכנולוגיה. שימוש שמספק את הצורך הילדותי שלנו כצופים להיקסם נוכח האמנות ולשאול את עצמנו, "איך היא עושה את זה?". זאת בשילוב עם הגימור הגבוה ברמה כמעט-פֶטישיסטית, ועם השאפתנות המובילה אותה לגעת באמנות שלה בתחושות הנשגב מציבות את האמנות שלה במקום נדיר – אובייקט דתי בדת שאין בה אלוהים, ושהאלוהים שלה הוא הטבע והאדם.

 

אבל ה"איך היא עושה את זה?" לא מתייחס רק ליכולת הטכנית של רובנר אלא גם לאופן בו היא מצליחה להיות כל כך מצליחה. מה שנחשב לאחד מסודות ההצלחה שלה הוא העובדה שלרובנר אין בעל וילדים. היא הייתה נשואה והתגרשה. בראיון רדיו שנערך לרגל התערוכה שאלה יעל דן את רובנר – האם זה היה שווה את זה? גם אם אנחנו חושבים שבמדינה אחרת לא היו מעיזים לשאול שאלה כה אינטימית ולכאורה גסה אנחנו מזדהים עם המראיינת, ושואלים את עצמנו: האם זה שווה את זה?

 

השאלה מתעוררת גם בקרב מי שאינו הורה. כל אחד עשוי לבקר בתערוכה של רובנר ולצאת ממנה מלא ברגשות אשם וקונפליקט – לחוש שהוא אינו עושה מספיק בשביל לקדם את הקריירה שלו ובשביל לייצר עוד ועוד ולהשתפר ברמה הטכנית. למרות שישנם אנשים רבים שעובדים לא פחות קשה ולא מצליחים, ומנגד ישנם גם אנשים שמצליחים מבלי להיות מסורים כל כולם לעבודתם – רובנר בכל זאת מהווה דוגמא לנוסחה המכשפת והמאיימת לפיה כשרון גדול עם עבודה בלתי פוסקת מביאים להצלחה והכרה. ומאחר שכל אחד מאיתנו חושב שהוא מוכשר מספיק, נראה כאילו שאלת המסירות היא הדבר היחיד העומד בין כל אחד מאיתנו לבין תהילת עולם.

 

אבל תכונתה היסודית של המסירות היא שאי אפשר להכפיל אותה או לחלק אותה בין שתי דתות. (כך בכל אופן מקובל לחשוב- ואולי שווה לבדוק את זה). ולכן בעולם שבשנות הילדות מחנך נשים כמו גברים להתמסר למאמץ להגיע לביטוי אישי מלא ככל האפשר ולמיצוי של יכולות ההשתכרות שלהן, התביעה המנוגדת להתמסר להקמת משפחה ולטיפוחה נופלת כהפתעה גמורה. לכן כל אשה שהיא אם, ובוודאי שכל אמנית, עשויה לצאת מהביקור בתחושה שהיא לעולם לא תצליח. לא ב-א-מ-ת תצליח, בכל מקרה.

 

גם גברים יכולים לצאת מהתערוכה בתחושה דומה, אם כי, כמובן, המקרה של גברים הוא שונה, כי הוא תמיד שונה. יעל דן לא הייתה שואלת אף אמן ישראלי מצליח בסוף שנות הארבעים לחייו אם היה שווה לו לוותר על חיי משפחה בשביל הקריירה.

 

יש לכך סיבות רבות: ראשית, שאלות על משפחה הן שאלות "נשיות", ולכן מראיינת לא תפגע בגבר על ידי כך שהיא תשאל אותן. היא גם לא תרצה להיראות "נשית" מדי ולכן לא מספיק "מקצועית" בפני גבר. שנית, אנחנו אוהבים לדמיין שגברים תמיד יכולים להקים משפחה, ולכן בשום שלב אין זה מדויק לומר שגברים ויתרו על חיי משפחה, גם אם כל העובדות מעידות על כך. ובנוסף, פעמים רבות גברים לא נאלצים לוותר על חיי משפחה כדי להצליח. יש להם אישה שמנהלת את חיי המשפחה שלהם עבורם.

 

ויחד עם זאת יש לשאול – האם רובנר באמת וויתרה על משהו? או שאולי היא בחרה בחירה ערמומית ביותר? אומרים על אנשים כמותה שהם נשואים לעבודה שלהם. וזה אולי אומר שהם וויתרו על משפחה בשר ודם. אבל לי רובנר מזכירה נזירה. בעבר נשים היו נכנסות למנזר כדי להינצל מנישואים לא מספקים ומחיים ללא משמעות. היום נשים לא צריכות לבחור בין בעל לבין אלוהים. הן יכולות להחליף גם את הבעל וגם את אלוהים בעבודה שלהן או באמנות שלהן. אף אחד לא שואל נזירה או כומר "האם זה שווה את זה", ואולי מהסיבה הזו, לא צריך לשאול גם אותן.

 

 

עמליה רוזנבלום היא סופרת, דוקטורנטית בפסיכולוגיה ואמא לאלה (לאו דווקא בסדר הזה). "הלוחשת לאימהות" היא סדרת רשימות המבקשת להרחיב את הדיון בהריון ובאימהות מעבר לגבולות השיח הפיזיולוגי-פסיכולוגי המקובל, ולתת ביטוי לתובנות חברתיות ופוליטיות הטמונות בתהליך ההיריון וההורות.


הלוחשת לאימהות © כל הזכויות שמורות לעמליה רוזנבלום, 2006. צילום: אסף ברנשטיין

 

תגובות הגולשים