הלוחשת לאמהות 9: שוכחים הכל?

בחודש הראשון אחרי הלידה בקושי קמתי מהספה. הינקתי, וכשלא הינקתי הסתכלתי בשילוב של התפעלות ואימה ביצור הקטן שלידי. אחרי חודש נדמה לי שקמתי בפעם הראשונה והתמתחתי. אני לא זוכרת כמה זמן נמשך המצב הזה – אפשר לכנות אותו "שחר" ואפשר לכנות אותו "דמדומים" – כך או כך הוא לא היה מצב של שפיות, תפקוד או נוכחות בחיים הרגילים.

אולי בגלל זה כשהתחלתי טיפונת להתאושש (בעזרתה של האישה השלישית החשובה בחיי, אחרי בתי ואמי – המטפלת), כל הזמן רציתי לארגן דברים סביבי. רציתי לארגן את ארון הבגדים שלי (כלומר להעיף את מה שניתן לוותר עליו מבגדי ההיריון ולהחזיר מה שכבר אפשר מהבגדים הרגילים, הנכספים); רציתי לארגן את המתנות שהתינוקת קיבלה; עשיתי עשר מכונות כביסה ביום; סידרתי בשורה ישרה את כל התרופות (שלי ושלה); ורציתי כמובן גם לסדר לה ספר זיכרונות מהלידה.

אני מסתכלת בספר הזה עכשיו, ואני בטוחה שהוא ימשיך להעלות דמעות בעיני כל החיים. יש בו את תמונות האולטראסאונד הראשונות שלה, כשאורכה היה סנטימטר אחד ושני מילימטרים. ויש צילום שלה כשהייתה עובר באורך שלושה וחצי סנטימטרים, ואם אני מסתכלת בו טוב עכשיו, אני יכולה להישבע שרואים שזו היא. אחר כך יש דף מ"אסותא" של הערכת משקל (1550 גרם) בשבוע שלושים להיריון, ומוניטור עוברי בסוף שבוע שלושים ותשע, קבלה מ"ביבי ליס", רשימת סידורים שהכנתי והייתה תלויה על המקרר ביום הלידה, פתקה עם ספירת הצירים (מתחילה בכתב ידי הברור בשעה 1:50 לפנות בוקר ונגמרת בכתב ידו הרועד של הבעל בשעה 6:49 בבוקר – אחר כך כבר נסענו לבית החולים), אישור תשלום לחניון של איכילוב, פתקי השם של התינוקת ועליהם כתוב "הנקה בלבד", עשרות אימיילים שהדפסתי, כרטיסי ברכה שהדבקתי, וגם עמודים מהעיתון המציינים איזה סרטים הציגו בבית הקולנוע בשבוע שבו היא נולדה ואיזה תוכניות שודרו בטלוויזיה. וכמובן – סרטי פרק כף היד, באמצעותם הזדהינו כמשפחה לראשונה.

את הכל שמרתי, איתרתי, גזרתי והדבקתי כהלכה. רק דבר אחד לא הצלחתי להביא לידי סיום – כתיבת סיפור הלידה שלנו.

התחלתי עם יציאת הפקק הרירי עשרה ימים לפני הלידה, והגעתי רק עד החלק הבא:

"בדרך נסענו בכבישים הריקים ולמרות זאת הצלחנו להיתקע פעם אחת אחרי משאית זבל ברחוב אחד העם. זה היה מצחיק ואסף נסע על המדרכה. היה עוד עיכוב כלשהו, אני לא זוכרת מהו. אבל צחקנו והתרגשנו והגענו לבית החולים בערך בשעה שבע בבוקר.

"חנינו ליד מיון יולדות "ליס" של איכילוב, וירדנו אליהם. האחיות בדקו אותי ואמרו שיש לי פתיחה של 2.5 סנטימטר ולכן אני לא אכנס לחדר לידה, כי צריך פתיחה של 3 בשביל חדר לידה. בינתיים הן השכיבו אותי לעשות מוניטור עוברי. זה היה קצת קשה לעבור את הצירים בשכיבה על הגב, וזה לקח המון זמן כי המוניטור שלהם לא ישב צמוד והם לא יכלו להפנות אותי לרופא שישחרר אותי בלי להראות לו קריאת מוניטור רציפה של 20 דקות. בדיעבד זה היה לטובה, כי עד שהושגה הקריאה הרציפה כבר היתה לי פתיחה של 3 ס"מ, וכשהרופא ראה אותי הוא אמר שאני יכולה להיכנס לחדר לידה."

במלים אחרות – לא הגעתי בכלל ללידה.

גם מאבא שלה ביקשתי לכתוב את הגרסה שלו לסיפור הלידה, אבל הוא אפילו לא ניסה.

אז איך זה שאפילו אני, שכותבת למחייתי ולהנאתי, לא הצלחתי עדיין, שבעה חודשים אחרי הלידה, לתעד אותה?

ואיך זה שדווקא אני, שנשבעתי שאני לא אשכח את כאבי הלידה, לא מנציחה אותם בכתב?

יש לזה סיבה, כמובן. והסיבה היא שמעולם לא קראתי סיפור לידה, וקשה לכתוב מבלי להתייחס למסורת סיפורית קיימת. כי סיפורי קרב קיימים ועוד איך, ומי שעבר קרב יודע איך לספר אותם. סיפורי אהבה אנחנו גם מכירים, ויודעים איך לשבץ את הסיפור שלנו בתוכם. גם סיפורי מחלה והתגברות עליה קיימים כבר היום, אם כי היה זה ז'אנר שנאלצו להמציא אותו. אבל סיפורי לידה הם עד כדי כך אילמים, שמי שרוצה לשבת ולספר על הלידה, לא בטוחה אפילו איפה להתחיל, וגם לא איפה לסיים את הסיפור: האם הלידה מסתיימת כשהתינוקת בחוץ? השילייה? כשמצמידים לך אותה לפטמה? כשחוזרים הביתה מבית החולים? האם הלידה אי פעם מסתיימת?

מי שרוצה לספר גם לא בטוחה שרוצים לשמוע. כי מי רוצה לשמוע כמה זה כואב ומפחיד, ומצד שני, למי באמת איכפת כמה היא הייתה גיבורה, ואיך היא הצליחה לזכור מה אמרו בקורס הכנה ללידה, ואיך עזרה העובדה שהיא השתמשה באפי-נו, כי בסוף לא היו לה קרעים או תפרים. איכס, אנחנו לא רוצים לדעת. או כמו שאומרים האמריקאים TOO MUCH INFORMATION. אנחנו רוצים לראות את התינוקי החמוד, ולא לשמוע שעדיין כואב לך בזמן יחסי מין. תעזבי אותנו מכל הגועל נפש, וחוץ מזה, את לא יודעת – "שוכחים הכל".

כמה פעמים אמרתן שהלידה הייתה קשה ושמעתן ש"שוכחים הכל"?

השאלה היא כמובן, גם אם שוכחים בסופו של דבר, האם זה לא בגלל שמשכיחים הכל? האם זה לא בגלל שישנו מאמץ להקטין את חשיבותם של סיפורי הלידה, ולא להכיר בהם כסיפורי קרב הירואים מהשורה הראשונה?

ומול מאמצי ההשכחה האלו קשה לכתוב. קשה לתאר בהתרגשות, ברומנטיקה וביופי איך התינוקת נרדמה באיזשהו שלב והרופאה נכנסה ואמרה, "עמליה, אני מצטערת, אבל אני חייבת להעיר אותה, כדי לוודא שהכל בסדר" ואז שמה כפפה ושלחה יד ארוכה לתוך הרחם ונתנה לה דחיפה קלה בראש. ואז התינוקת התעוררה והתעצבנה על שהפריעו לה ובעטה, וכולם ראו שהכל בסדר.

אבל אולי זה לא נכון – אלי אפשר למצוא את הדרך. לתאר איך שמענו את הלמות ליבה הקטן במוניטור, דוהר לקראתנו כמו סוס. איך דמיינתי שהיא מתקרבת ומתקרבת. איך דבריה של הרופאה הבהילו אותנו אבל ניסינו להישאר אמיצים ומלאי אמונה, כי הרגשנו בלב פנימה שהתינוקת נרדמה כי בחוכמה עתיקת יומין היא אזרה אנרגיה לשלב האחרון של המסע שלה.

אפשר לתאר את זה כך, ורק אנחנו יכולות. רק האהבה שלנו אליהם ולעצמנו והערכה ראויה למעמד שהוא הלידה – השער שבין המוות לחיים, שגם האם וגם התינוקת באות בו – יכולים לתת קול לסיפור הלידה. ואם אנחנו נתחיל, אז עד שבנותינו ילדו, להן כבר תהייה מסורת להתייחס אליה.

עמליה רוזנבלום היא סופרת, דוקטורנטית בפסיכולוגיה ואמא לאלה (לאו דווקא בסדר הזה). "הלוחשת לאימהות" היא סדרת רשימות המבקשת להרחיב את הדיון בהריון ובאימהות מעבר לגבולות השיח הפיזיולוגי-פסיכולוגי המקובל, ולתת ביטוי לתובנות חברתיות ופוליטיות הטמונות בתהליך ההיריון וההורות.

הלוחשת לאימהות © כל הזכויות שמורות לעמליה רוזנבלום, 2006. צילום: אסף ברנשטיין