הלוחשת לאמהות 8: על הנקה והענקה

מקובל לחשוב שאם לגברים סטרייטים היו שדיים, הם היו כל היום במקלחת ממזמזים את עצמם. אבל כפי שיודעת כמעט כל אם טרייה, האמת היא, שאם לגברים היו שדיים, הם היו מיניקים בלי הפסקה. כי מהיום הראשון להורותו, האבא לא יכול לשאת קול בכי. הוא מוכן לעשות הכל כדי לגרום לבכי הזה להיפסק. ובעיקר הוא מוכן להאכיל את התינוק לשם כך, כלומר שאת תאכילי אותו. הבעיה היא שאם יש משפט שיכול לגרום למעט השיערות שנשארו לך על הראש לנשור מעצמן הלא זו הפנינה: "אולי הוא רעב?"

כי את יודעת שהתינוק גמר לאכול לפני רבע שעה.

ואת יודעת שהתינוקת צועקת סתם, כי היא עייפה ועצבנית.

ואת יודעת שאין לך כח להיניק שוב, למרות שזה נראה שאת סתם יושבת שם ולא עושה שום דבר מיוחד.

ובכל זאת, החשש מקנן – אולי הוא רעב...

אז את מיניקה שוב. והתינוק לוקח ציצי, ברוב הפעמים, כי למה לא. גם את היית לוקחת ציצי עכשיו אם מישהו היה מציע. ולפעמים הוא לא רוצה, ולרגע אחד את במקום של עליונות מוסרית כלפי בעלך: אמרתי לך שהוא לא רעב.

אבל בין אם את מתקפלת ובין אם את עומדת על שלך – הבחירה, לפחות מבחינה גופנית- בידיך. בן הזוג שלך, לעומת זאת, יושב בצד, ומרגיש שבגלל שאין לו שדיים, אין לו כלים להתמודד עם בכי התינוק. אם הבכי הוא טרור, השדיים הם פצצת אטום. את תמיד יכולה להנחית אותם על הבכי. אז אני לא יודעת אם קנאת פין באמת קיימת. זה עניין תיאורטי, שקשה להוכיח אותו. אבל קנאת שד קיימת ועוד איך, והיא מתחבאת במשפט "אולי הוא רעב".

כי כמו כל קנאה – היא מוציאה גם כמיהה וגם תוקפנות במקנא. וזה אולי כיף להרגיש שאת יכולה לספק את כל צרכיה של התינוקת שלה, אבל לא תמיד מתחשק לך להיות פתוחה תמיד, כמו חנות של AM PM. בחמש בבוקר, כשה [הכניסי כאן את שם הגנאי הלילי של תינוקך] שלך שוב רוצה לאכול, קשה קצת לזכור את יתרונות ההנקה. כן, האחות בטיפת חלב אמרה משהו על גיל שישה חודשים, אבל היא בטח התבלבלה. היא באמת נראתה קצת מבוגרת. הרי לא יכול להיות שהיא התכוונה שמשרד הבריאות ממליץ לאימהות לא לישון שישה חודשים – אינסומניה מלאה צריך לקרוא לזה, לא הנקה מלאה. ואז, כשאת מחליטה לנסות למשוך אותו עוד קצת, לראות אולי הוא יחזור לישון, את שומעת את תינוק ב' מסנן מהכרית, "אולי הוא רעב."

כך, עם או בלי לדעת או לכוון, התא המשפחתי מתחיל לנטות לכיוונך כמו מגדל פיזה. לכאורה, יוצאים יחד אל מסע ההורות, יד ביד, אבל לאט לאט ההנקה מטה את משקל גידול הילדים לעבר האם. בין אם הינקת שישה שבועות או שישה חודשים, על הדרך הצטברו מספר הרגלים משפחתיים שיהייה קשה מאד לעקור אחר כך.

אם הרגלת אותה להירדם על הציצי, את עלולה למצוא את עצמך שנים אחר כך בתפקיד המרדימה המשפחתית. ואם את מיניקה אותה בלילה, את עלולה למצוא את עצמך מתעוררת לטפל בה בלילה אורח קבע, כי מי יודע, תמיד ישנה אפשרות שהיא רעבה... ואם את מיניקה אותה ביום, את נידונה לחיות במעגלים קונצנטריים סביבה וסביב הבית. ואז, אם צריך לקחת אותה לרופא, את לוקחת אותה, כי את ממילא צריכה להיניק. ואם המטפלת מבריזה וצריך להעביר את שעות אחר הצהריים הלא מלבבות, אז את מסתובבת איתה בחוסר מעש כמו הומלס עם עגלה מלאה בקבוקים, בגלל שאת מיניקה.

ואם את חושבת שהדברים האלה ישתנו ברגע שתפסיקי להיניק, את קצת תמימה. זה אפשרי, אבל ככל שתחכי, המאבק יהיה קשה יותר. בסך הכל יש לך בעל אינטליגנטי, נכון? אחרת לא היית מתחתנת איתו. אז למה את חושבת שהוא יוותר בקלות על שנת הלילה שלו? הוא הרי עובד מחר... (גם אם התחתנת עם הגבר הכי רגיש בעולם, שלא יהיה לך ספק שהוא בטוח שהתקופה הזו היא טיפה'לה יותר קשה בשבילו מאשר בשבילך. הוא רק לא אומר לך את זה כדי שלא תתעצבני כי את מאד הורמונלית עכשיו). ואם את מתכננת שהוא ילך איתה לרופא, כשכבר לא תיניקי, אז אל תתייחסי לזה כאל מובן מאליו כשאת הולכת אליה עכשיו. כי הנטייה ברוב המשפחות היא לראות את מה שאת עושה כמובן מאליו, ואת מה שהוא עושה כעזרה.

אבל תחשבי על זה - עזרה?!! סליחה?! האם זאת העבודה שלך לגדל את הילדים שלכם?! אז אם את חושבת שזו העבודה של שניכם, כדאי לך לשים לב באיזה אופן ההנקה פועלת להפיל עליך יותר אחריות הורית מן הבכי הראשון, הלא הוא יריית הזינוק של מירוץ ההורות.

זה לא אומר שאת לא צריכה להיניק. להנקה יש יתרונות רבים, וחזרה מהירה יותר לג'ינס אינה המשנית שביניהם. אבל הנקה היא לא עניין תמים, וההחלטה להיניק, לכל תקופה שהיא, לא צריכה להתקבל מתוך תמימות לגבי ההשלכות של זה על המערך הזוגי והמשפחתי. ההנקה מערפלת את המחשבה, משאירה אותך ערה בלילות, משאירה אותך בבית, צמודה לתינוק. היא מגדילה את הפער בין החירויות שלך ושל בעלך, ובין המחויבויות שלכם. בשנת 2006 את עלולה להרגיש, פתאום, כמו מישהי משבט דב המערות, ואני לא מתכוונת לדאריל האנה.

קל להבין למה בדור הקודם לא היניקו. הפורמולה הייתה מקדם השיוויון החדש, הרדיקלי. היום אנחנו יודעים שזה לא פשוט בכלל. שישנם יתרונות רפואיים ויש הטוענים גם רגשיים להנקה. אבל אף יועצת הנקה לא מדברת איתך על מחיר ההנקה במאבק שלך לשמור וליצור איזון כלשהו בתוך הכאוס שנקרא אימהות. אז תוך כדי שאת שולפת ציצי תזכרי- אין משחה שמרככת את הקושי שלך להגדיר את עצמך מול בעלך, תה שומר לא יגביר את תחושת העצמאות שלך, ובבית המרקחת לא מוכרים פדים שיכולים לספוג את האשמה שדולפת ממך למשמע המשפט "אולי הוא רעב". 

עמליה רוזנבלום היא סופרת, דוקטורנטית בפסיכולוגיה ואמא לאלה (לאו דווקא בסדר הזה). "הלוחשת לאימהות" היא סדרת רשימות המבקשת להרחיב את הדיון בהריון ובאימהות מעבר לגבולות השיח הפיזיולוגי-פסיכולוגי 
המקובל, ולתת ביטוי לתובנות חברתיות ופוליטיות הטמונות בתהליך ההיריון וההורות.

הלוחשת לאימהות © כל הזכויות שמורות לעמליה רוזנבלום, 2006. צילום: אסף ברנשטיין