ראשי » הורות ומשפחה » טורים אישיים - הורות » הלוחשת לאמהות

הלוחשת לאמהות 7: נאקת גבהים

מאת עמליה רוזנבלום

הדפס

שמור

שתף

בלי להציץ בספרות עזר, ובלי להתייעץ עם אף אחד, נסו לענות על השאלות הבאות:

1) תינוקת נולדת כשבשתי שחלותיה:

א – שתי ביציות, אחת בכל אחת, שתיים חדשות נוצרות בכל חודש

ב – מאות אלפי ביציות

ג – אף ביצית

ד – כמה מאות, אחת לכל ווסת בתקופת חיים ממוצעת

2) הביוץ הוא השלב שבו:

א – פורצת הביצית את הזקיק שמגן עליה בשחלה ויוצאת דרך החצוצרה לכיוון הרחם

ב – הרחם מתכווץ ושולח החוצה את הביצית

ג – הביצית פוגשת את הזרע

ד – הביצית מבשילה בתוך הזקיק ומחכה לזרע שיגיע ראשון להפרות אותה

3) דם הווסת:

א – מופרש אחרי שהרחם, שהתעבה והכין את עצמו לתמוך בעובר פוטנציאלי, מתכווץ ושולח החוצה את הביצית הלא מופרה יחד עם תשתית הרקמות.

ב – הוא תוצאה של התנקות השחלות בין ביוץ אחד לשני

ג – הוא דרכו של הנרתיק להיפטר מחיידקים

ד – מופרש באופן עצמאי מתהליך הביוץ, כדי לאפשר לרחם לנקות את עצמו באופן מחזורי

4) גלולות למניעת היריון פועלות כך:

א – הן יוצרות מחסום הורמונלי שלא מאפשר לזרע לחדור אל הביצית המשוחררת

ב-משחררות הורמונים שמונעות מביצית, מופרה או לא מופרה, להשתרש ברחם

ג- הן מספקות לגוף אסטרוגן ופרוגסטרון, אותם הורמונים המופרשים בהיריון, וכך הגוף חושב שהוא בהיריון ולא נותן הוראה לשחלות לבייץ.

ד – באמצעות האסטרוגן והפרוגסטרון הן מפרקות את הביצית לפני שהיא מתחילה את דרכה בחצוצרה

5) ציירו את מערכת הרבייה הנשית, אל תשכחו את השחלות, החצוצרות, הרחם והנרתיק.

תודו שאתן לא בטוחות במאה אחוז. גם לי היה קשה להודות. בהתחלה בכלל לא חשבתי על עצמי ועל גופי. במשך שמונת השבועות הראשונים אחרי הלידה עצם קיומה של התינוקת מנע היריון. כי אחרי שעה של צרחות תינוק אין דבר יותר סקסי משינה. התיאוריות האבולוציוניות הטוענות כי מטרתנו היחידה היא להמשיך ולהתרבות נתקלו בחומת הברזל של העייפות שלנו.

"אם תרצי עוד ילד, תצטרכי לטמון לי פח". הוא אמר לי.

"חבוב," השבתי, "אתה תצטרך לטמון לי פח".

אבל אחרי חודשיים עלה בדעתי שתינוקת היא לא אמצעי מניעה. או ליתר דיוק, היא כן אמצעי מניעה, אבל מבחינת אחוזי בטיחות היא ממוקמת באמצע בין הימים הבטוחים לגלולה. כי בכל זאת, פעם ב-, הנפש, שרוצה להתחבר, מתגברת על הגוף, שרוצה לישון, ובשביל הפעם הזאת צריך להיות מוגנים.

אז הלכתי לרופא נשים.

"מתי אתם מתכננים עוד ילד?" הוא שאל.

"דוקטור," אמרתי לו, "אם לא היה בישראל כזה דגש חברתי על פריון, אני לא יודעת אם בכלל הייתה פעם הבאה..."

"באמת?" הוא חייך בתמיהה, "ואני כבר חשבתי שאת באה לדבר איתי על עוד היריון."

"ממש לא," אמרתי וגררתי אותו להסבר מקיף על אמצעי מניעה.

עשרים דקות לתוך הפגישה נכנסה מזכירתו לחדר (היא גם אשתו והיא מקסימה). "מה אתם עושים כאן, תגידו לי," היא גערה בנו, "מרכלים?"

"לא," עניתי לה, "אני דרשתי שיעור בחינוך מיני, כמו בכיתה וו', את יודעת."

"אז יאללה," היא אמרה, "תזדרזו, יש הרבה נשים מחכות בחוץ."

בסופו של דבר החלטתי על התקן תוך רחמי הורמונאלי. זה לא מה שהתכוונתי להשתמש בו. אני יותר טיפוס של גלולות, חשבתי. אבל היו מספר שיקולים שתמכו בהתקן: ההיסטוריה הרפואית שלי (לאימא שלי היה סרטן שד) שבגללה עדיף אולי לא לתקוע יותר מדי הורמונים בגוף; העובדה שילדתי וזה זמן טוב להכניס את ההתקן (זה עדיין כאב לי, דרך אגב, כאב אמיתי, מהסוג שהרופאים קוראים לו "אי נוחות קלה" או "תחושת לחץ"); היותי אישה מיניקה (יועצת ההנקה אמרה שההורמון שמשחרר ההתקן יכול להוריד את אספקת החלב אבל הרופא גיחך ואמר שהיא לא מבינה כלום, ואני סתם הרגשתי נורא, כי אני רוצה לסמוך על שניהם, ומתברר שאני לא יכולה לסמוך על אף אחד מהם); הדעה הנחרצת שלי לגבי הריון נוסף בקרוב (בשום פנים ואופן לא לתת לטבע לעשות את שלו!); וחוסר הרצון להמשיך ולהשתמש בקונדום (כאילו אין מספיק סרבול בחיים שלנו כרגע).

אז יצאתי מהרופא עם מרשם להתקן. ניסיתי להבין איך זה עובד, אבל כל מה שנקלט לי בראש זה הסיפור שהוא סיפר על המצאת ההתקן. התברר שמגדלי גמלים גילו שאם מכניסים לנקבת הגמל, הנאקה, אבן קטנה לרחם, הדבר מונע מהיריון להשתרש ברחם. כן, כן, מזה התפתח ההתקן התוך רחמי. אני לא יודעת אם בגלל האגביות שבה סיפר לי הרופא הנחמד על הנאקה, וגרם לי להרגיש מוזר (מושפלת? מסוקרנת? לא הצלחתי להחליט) או עקב שותפות הגורל שהרגשתי פתאום אל נקבות היונקים באשר הן – כך או כך התחלתי לצאת בצעד קצת סהרורי החוצה, אוחזת בידי מרשם להתקן.

התמהמהתי עוד רגע בחדר הרופא, מבקשת לקבוע תור להתקנת ההתקן. הרופא רצה שאקבע תור בסיום הווסת. אבל אני לא רציתי לחכות עד שתופיע הווסת הראשונה. "אבל איך אני אדע שאת לא בהריון?" הוא שאל.

"תאמין לי, דוקטור, אני לא בהריון." אמרתי.

"איך את יודעת?"

"בוא נראה," חשבתי, "אולי כי אין לי זמן לסקס...?" אבל זו לא הייתה תשובה מדוייקת או מספקת ולכן ציינתי את ההגנה החלקית הטבעית של ההנקה ואת השימוש בקונדום.

"זה לא מספיק." הוא אמר. "את לא יכולה להיות בטוחה."

"תן כבוד לעשרים ושתיים שנות השכלה שלי," ביקשתי, "אני מבטיחה לך שאני לא בהריון".

"נשים משכילות הן הכי בעייתיות", הוא אמר, "כי יש להן יכולת השכנוע הכי גבוהה."

ואני חשבתי לעצמי שאולי הוא צודק, ואולי כדאי שנפתח את הדלת כדי שכל הנשים בחדר ההמתנה יוכלו להקשיב, לכל השיחה שלנו, הכל כולל הכל, האנקות והנאקות, הזלזול המובנה של מערכת הרפואה בנשים בצד העובדה שנשים אכן נתקפות שיתוק כשזה מגיע לגופן ובריאותן. כי אני בטוחה. אבל בטוחה לגמרי, שכמעט כולן בחדר ההמתנה, כולל אלו שיש להן מאה תארים, ואלו שיש להן מאה ילדים, לא יודעת את העובדות הבסיסיות ביותר לגבי גופה, איברי המין שלה ותפקוד מערכת הרבייה.

זה לא שלא היו לנו הזדמנויות ללמוד. חוץ מביקורה של האחות בבית הספר היסודי, הרי אנחנו אלופות העולם בלגלוש באינטרנט, וקראנו הכל בספרי ההכנה ללידה, ורופא הנשים בוודאי הסביר לנו לאורך השנים איך זה עובד, אבל משהו מתרחש ברגעים האלה, משהו שאוטם את המוח. קצת כמו התקן תוך רחמי, הפחד מהכרת הגוף הנשי הוא מעין התקן-תוך-מוחי שלא מאפשר למסרים חשובים להיקלט.

ואכן, מאד מקובל אצלנו שאישה יכולה לקבל ווסת במשך שנים, לקיים יחסי מין, להיכנס להריון וללדת, ועדיין לחיות בניתוק מהגוף שלה. באופן אירוני, או אפילו טראגי, רק כשאנחנו נתקלות בבעיה כלשהי, כמו קושי להיכנס להיריון, אנחנו יוצאות מההלם ומתחילות להתייחס לגופנו בכבוד, בסקרנות ובהתפעלות הראויה. עד אז אנחנו מאמצות את המבט הגברי, לפיו גוף האישה צריך להיות יפה ולהביא ילדים, וכל ההפרשות, הכאבים והדאגות צריכים להיות מוסתרים מעין.

סמוך ללידת בתי, חברתי שי"ן, שילדה חמישה חודשים לפניי, העבירה לי מסר נשי עתיק יומין בעניין הזה. "אחרי הלידה", היא אמרה, "לא משנה מה את עושה, בשום אופן אל תסתכלי שם". כך אמרה לה חברתה דל"ת שילדה שנה לפניה. שי"ן המתיקה סוד ואמרה לי, "אני לא יכולתי להתאפק ואני מה-זה מצטערת."

עוד סמוך ללידה, הרופא שאל אותי אם אני רוצה שהוא "יבדוק אותי למטה". הרופא אמר "למטה"!

"שם", "למטה" או "שם למטה", נשמע כמו מרתף חשוך ומפחיד, לא? איך אותו חלק גוף שבלידה נמצא תחת זרקורים שלא היו מביישים את מדונה, ושמביטות בו עיניים זרות, הופך להיות משהו שאנחנו לא רוצות להתבונן בו בעצמנו. שם -אותו פחד, עיוורון וחוסר כבוד לעצמנו הביאו לכך שלאיבר היפה והחשוב לבריאותנו ולאושרנו, שדרכו באה לעולם אהבה מטורפת הענקנו כינוי המתאים למחנה השמדה. אז אם אתן לא רוצות לקרוא לזה "פות" או "נרתיק", (מבלי לדקדק כרגע) אתן יכולות לומר "ואגינה", ואולי תשתמשו ב"אבר מין" הכללי, או ב"פיפי", שזה באמת ילדותי, אבל הכל עדיף על פני "שם" ו"למטה".

עמליה רוזנבלום היא סופרת, דוקטורנטית בפסיכולוגיה ואמא לאלה (לאו דווקא בסדר הזה). "הלוחשת לאימהות" היא סדרת רשימות המבקשת להרחיב את הדיון בהריון ובאימהות מעבר לגבולות השיח הפיזיולוגי-פסיכולוגי המקובל, ולתת ביטוי לתובנות חברתיות ופוליטיות הטמונות בתהליך ההיריון וההורות.

תגובות הגולשים

+ הוסף תגובה