הלוחשת לאמהות 5: הסעודה האחרונה

בפעם הראשונה שהחלטתי לתת לתינוקת פורמולה, חטפתי התקף חרדה שנמשך כמעט שלוש שעות. השעה הייתה תשע בערב. על השיש במטבח המתינו הבקבוק, המים המורתחים ופחית הפורמולה ועליה ציור מיתמם של דובי קטן, מתכונן לשנת הלילה שלו. הם נראו לי כמו כלים בטקס של כת שטן.

לא שהתכוונו להקריב אותה ללוציפר. בסך הכול תכננו לתת לה פורמולה בארוחת חצות בתקווה שהדבר יעזור לה לישון יותר משעתיים וחצי רצוף. נכנסתי למיטה בתשע באותו ערב, אבל לא יכולתי לישון. עד השעה שתיים עשרה לבי דפק בבהלה: איך אני עושה לה את זה? מי שמע על אימא שנותנת פורמולה רק כדי שהיא עצמה תישן יותר טוב בלילה? מה השלב הבא – לרסק לה כדור שינה לחלב?! הופכת את ראשי מצד לצד בכרית לא הבנתי איך זה שהאחיות ב"ליס" לא ראו שאני מפלצת ובכלל נתנו לי לקחת אותה הביתה.

בשתיים עשרה בלילה הגיע הרגע. התינוקת הרימה את ראשה היפה מהמזרון, מסתכלת סביבה כמו מגדלור ננסי, מחפשת את הלוויתן הלבן והרך שמעופף אליה תמיד בחשכה, נצמד לפיה ומאכיל אותה.

אבל הלילה הלוויתן לא הגיע.

ליטפתי את ראשה כמי שנפרדת ממנה לעד, ורצתי למטבח. בידיים רועדות החלקתי בסכין את מנת האבקה וערבבתי בבקבוק. נכנסתי למיטה והגשתי לה אותו בבקבוק בלב הולם, אם ניתן היה להקשיב לחרדות שלי, אפשר היה לחשוב שאני מרדימה אותה כמו שמרדימים חתול, ולא – סליחה?!! – מאכילה אותה באוכל מזין ויקר.

היא קצת התפלאה לקבל פטמת פלסטיק, אבל עקב השעה המאוחרת והיותה הלומת שינה, קיבלה את הדין. אחר כך הלכנו לישון. היא בקלות, אני בקושי – מיוסרת מאשמה עקב התקווה האסורה שהתינוקת לא תתעורר לפני שהשמיים יתחילו להכחיל ואני סוף כל סוף אישן קצת.

היא החליטה בשבילי. בשעה 2:30 בבוקר היא התעוררה, רעבה כרגיל. ואני, מרוב אשמה אפילו לא עשיתי לה את הפרצוף החמוץ הרגיל השמור לשעות האלה, אלא הצמדתי אותה לשד בהקלה: איזה יופי, הפורמולה לא עוזרת לה לישון! ניצלתי - אני לא צריכה לבחור בין טובתי לטובתה.

למחרת שיתפתי חבר טוב באירועי הלילה. "אני לא מבין", הוא אמר, "למה את חושבת שזה או את או היא? למה לא לשאול מה הכי טוב לשתיכן יחד?"

שתקתי, הופכת במילותיו. הוא צדק. אני באמת האמנתי שזה או אני או היא.

חשבתי על חברות שהתחילו לגמול את התינוקות שלהם או עברו מהנקה מלאה להנקה חלקית. הן אמרו:

"אני לא יכולה יותר עם השאיבות, אז אין מה לעשות, הוא יהיה חייב להתרגל."

"נשברתי, אני לא מיניקה אותה יותר ביום."

"אני מרגישה נורא, אבל אין ברירה, ובכלל, כבר כמעט ואין לי יותר חלב."

"זה לא אידיאלי אבל אני פשוט חייבת לישון קצת, ועם הפורמולה לפחות בעלי יכול להאכיל אותה בלילה."

גם אם שוטפים את המשפטים האלה היטב, עדיין נשארים עליהם כתמי אשמה. וכתמי אשמה מודבקים בחלב אם, מאד קשה להסיר.

האם זה באמת המצב: אני או היא? אני חייבת לקוות שלא. אני חייבת לקוות שהעמידו אותנו זו מול זו כדי שאני, כמו אימהות אחרות, אחשוב שהאימהות היא ההתמודדות הפרטית שלי, ולא אתגר שהמשפחה כולה, הקהילה כולה והחברה כולה אמורה להתמודד איתו.

כי באמת למה לא לחשוב עלי ועל התינוקת כצמד, כזוג? למה לא לשאול מה יותר טוב לזוגיות שלנו, ואיך העולם יכול לארח את שתינו קצת יותר בכבוד?

כי אם אני אמשיך לחשוב על זה במושגים של ויתור, זה לא יחזיק מעמד הרבה זמן. אני יכולה לוותר חצי שנה, וגם שנה אולי, ויש כאלה שמוותרות שנתיים. אבל כל עוד מדובר בוויתור, בסופו של דבר מגיע רגע השבירה. הרגע שבו נמאס, לגמרי!

ואם, לעומת זאת, מדברים על זוגיות, הרי בזה יש כבר יותר תקווה. הזוגיות עם התינוקת דומה לזוגיות עם בעלי, רק שיש בה יותר מגע (לפחות בזמן האחרון...), יותר בכי ופחות ניסיון. אבל אם מה שיש בינינו זוגיות או שותפות אז הפרדיגמה משתנה, וזו כבר לא שאלה של מי תישבר קודם (תמיד אני) או מתי אלמד לוותר בחן (זה לא יקרה, אף פעם לא ידעתי להפסיד בכבוד). השאלה החדשה היא, מה הכי טוב לשתינו יחד.

ואם נחזור לשאלת הבקבוק - בגלל שיש גבול למה שאני מסוגלת לתת כשאני ישנה שעתיים-שלוש בלילה. הרי יותר טוב לשתינו שאני אהיה יותר ערנית, פחות עצבנית ויותר מאושרת באופן כללי בזכות זה שהיא אכלה פורמולה ושתינו ישנו יותר טוב בלילה. היא גם תרוויח יותר תשומת לב בשעות העירות. אבל - חשוב להדגיש שלא מדובר כאן על הפיכת הזמן שלי איתה לפיצוי אלא הגברה של הטוב המשותף.

זאת אומרת, שניסוח היחסים בין אם לתינוק במושגים של קונפליקט היא לא האופציה היחידה. להיפך, זו בחירה רווית אידיאולוגיה. אולי מדובר בהפנמה של דרך חשיבה גברית, לפיה זכות של אחד לא יכולה לבוא אלא על חשבון השני. ואולי מדובר בהצבת דרישות בלתי אפשריות לנשים, מה שמצמיד אותן לבית ולילד. ובכל פעם שהן מתרחקות מהמוקד, רגשות האשם פועלים כמו הקולר האלקטרוני של מי שנמצא במעצר בית.

ולמה לוקח לנו זמן להבין את זה? כי כליאת האם נעשית במסווה של מחמאה, תחת האתוס של ההקרבה העצמית האימהית. ויש סיבה לשווק את רעיון ההקרבה האימהית. כי אישה שבונה את הזהות שלה סביב הקרבה למען הילד, תתקשה להשתחרר מדפוס החשיבה הזה, ותמצא את עצמה מרכינה ראש בקלות יחסית כשהיא מתבקשת להקריב למען הבית, הבעל, האורחים, המשפחה, המדינה וכו'.

אבל יש מלכוד במנגנון ההקרבה העצמית הזה - מאחר שאין לה, לאמא האידיאלית, המקריבה בששון, כבשים ושוורים להעלות אותם קורבן אלא רק את עצמה, מי יוריד מהשולחן ויעשה כלים אחרי שיגמרו לאכול אותה?

עמליה רוזנבלום היא סופרת, דוקטורנטית בפסיכולוגיה ואמא לאלה (לאו דווקא בסדר הזה). "הלוחשת לאימהות" היא סדרת רשימות המבקשת להרחיב את הדיון בהריון ובאימהות מעבר לגבולות השיח הפיזיולוגי-פסיכולוגי המקובל, ולתת ביטוי לתובנות חברתיות ופוליטיות הטמונות בתהליך ההיריון וההורות.

הלוחשת לאימהות © כל הזכויות שמורות לעמליה רוזנבלום, 2006. צילום: אסף ברנשטיין