הלוחשת לאמהות 4: אני אשתי והמטפלת – חלק 2

אחרי שפסלנו סוהרת אחת ושיכורה אחרת מלטפל בתינוקת, מצאנו, לתקופת ביניים, מטפלת מתוקה מאד. נקרא לה אתי. אתי הגיעה לראיון כולה עדיים ושיזוף וקעקוע ענק במותניים, שהסגיר תהילת עבר מפוקפקת. היא באמת היתה יפה, והבעל כבר ראה בעיני רוחו איך היא תלמד את התינוקת את רזי הטיפוח הנשי (כי מאמא שלה היא מקסימום תלמד לעשות קוקו). ואכן, כבר ביום הראשון אתי גזזה את ציפורני התינוקת, שכבר גדלו למימדים אימתניים, ובעודה מסרקת אותה הסבירה לה איזה תסרוקות תעשה לה לכשתגדל. בדיעבד התברר שהעבודה הקודמת של אתי באמת הייתה במספרה.

עם אתי דווקא גיליתי שקל לי יחסית לדרוש ולתפקד כמעסיקה. הסיבה הייתה פשוטה ולא יפה: אתי חיה מצידו השני של קו העוני, לצידו של בעל שלא יודע להפעיל את מכונת הכביסה. היא צחקה במבוכה כשראתה את הבעל שלי עושה כביסה, והוא הבין שלפחות במישור המטלות הביתיות הוא עשה טעות רצינית כשהוא התחתן איתי. בדיעבד אני חושבת שהביוגרפיה הזו הפכה אותה לאדם כנוע עד כדי כך שאפילו אמא טרייה יכולה הייתה לנהל אותה בקלות.

כלומר, אתי אפשרה לי להביט מקרוב באמת המכוערת: אחת מהדרכים בה שורד המנגנון הקפיטיליסטי הוא שיסוי קבוצות מיעוט זו בזו. אני ואתי, מנופפות זו לזו באמצעות התינוקת הרחק משני צידיו של קו העוני, היינו דוגמא מצוינת לכך שנשים (מיעוט א') שמעסיקות נשים עניות (מיעוט ב'), הן רק לכאורה סתם עוד פעילות בתחום הכלכלה האפורה, שאפילו לא נרשם על הראדאר. למעשה נשים בכל העולם בונות כך, בזירה הביתית, יחסי העסקה שהם מאבני היסוד של הכלכלה הקפיטליסטית. משום שכשאותה ברוטאליות של יחסי עובד-מעביד נמזגת ליחסים שבין קבוצת מיעוט אחת לשנייה היא מונעת מהם לראות את האינטרסים המשותפים שלהם ובכך הופכת אותם לחומרי גלם טובים יותר עבור החברה הצרכנית.   

 למרבה הצער, אתי המטופחת לא יכולה הייתה לעשות בייבי סיטר, ולכן הוחלפה במטפלת צרפתייה אנרגטית וחמודה, שלא חיכו לה בבית שלושה ילדים וביקור פתע של עובדת סוציאלית. הצטערתי לראות את אתי עוזבת, על ציפורניה המטופחות והפן המושלם. אבל בסתר לבי גם שמחתי שהתינוקת כבר לא תריח כמו תאונת עגלות בדיוטי פרי, (לא העזתי לשאול אותה אם היא מוכנה לבוא בלי בושם, או להסתפק בCC  50). המטפלת הצרפתית שאלה: זה בסדר שאני אדבר עם הילדה צרפתית? אווק פלזיר, השבנו לה.

ביום השני לעבודתה הרהבתי עוז ושלחתי את הצרפתייה לטייל בחוץ עם התינוקת. אמרתי לה לחזור הביתה בין 12:30 ל-1:00. ב-12:55 היא עדיין לא הגיעה. צלצלתי אליה, והועברתי ישירות למענה הקולי. במכת ברק הבנתי שבזמן שהן מחוץ לבית המטפלת כנראה לוקחת את הילדה להשתתף בסרט פורנו של ילדים.

ניסיתי לנשום עמוק, שתיתי בקבוקון רסקיו (זה האלכוהול שמשפיע, לדעתי), ועשיתי עבודה קוגניטיבית: תהיי רציונלית, אמרתי לעצמי, בשעה ורבע היא לא יכולה להספיק להגיע מהשכונה לסטודיו של הצלם, לדאוג שהתינוקת תשתתף בסצינות שלה, ואז להחזיר אותה אלייך רגועה.

ב-1:00 בדיוק, בעוד ראשי מוטה החוצה מהחלון כמו צלחת של YES, הן הגיעו. הצרפתייה הרימה את ראשה לחלון בחיוך סלחני.

מאוחר יותר, בהנקה של 3 בלילה, ניתחתי את פאניקת הפורנו ילדים שנתפסתי אליה, והבנתי: הקונפליקט משתקף במושג "אמרתי". אני אמרתי לה לחזור בין 12:30 ל-1:00. בחיים הקודמים שלי "אמרתי" הייתה מילה פשוטה יחסית. אבל בתקשורת שבין אימא למטפלת, "אמרתי" היא מין יצור כלאיים בין "דרשתי" ל"התחננתי", וככזה הוא מגלם בתוכו את הפער הגדול הקיים בהיסטוריה הנשית בכל הנוגע לאיוש עמדות כוח. האם המעסיקה לא יודעת לדרוש בפשטות את מה שרצוי בעיניה, המטפלת יודעת את זה, וכתוצאה, אמהות ומטפלות רבות מחזיקות אלו את אלו במאזן אימה.

זה יכול היה להיות אחרת, ולראייה - שימו לב איך רוב המטפלות מתייחסות לבעלים. למה הן מתייחסות אחרת לבעלים? מה ההבדל בין אמהות ואבות? התשובה הקצרה היא שאמהות הן לא גברים. זה נראה ברור מאליו, אפילו טיפשי, אבל זה לא. אבות הם גברים, ולכן לא רק שלא כואבות להם הפטמות, זה גם אומר, למשל, שהם זוכים לישון יותר שעות כל לילה. כי הם הולכים בבוקר לעבודה, לא? במובן הזה, האם השתנה הרבה מהימים בהם הגברים היו מקבלים את מנת הבשר היחידה בארוחת הערב? במילים אחרות, אמהות הן לא גברים וזה אומר שאין לנו הביטחון שיש לגברים בזכויות ובצרכים שלהם. ביטחון שהיה יכול להפוך אותנו לבוסיות טובות הרבה יותר.  

אבל האירוניה המצערת היא, שנשים רבות זוכות להיות לראשונה בתפקיד הבוס על גבן של נשים חלשות יותר - המטפלות ועוזרות הבית, שהן מהעובדות החלשות ביותר במשק. למרבה הצער, אותה חווית כוח וניהול, שהייתה יכולה להיות מחזקת ומעצימה, נרכשת על בשרן של נשים פיליפיניות רדופות,  שהשאירו את הילדים שלהן מאחור כדי לטפל בשלנו, על חשבונן של נשים מבוגרות, שיצאו ממעגל העבודה בגיל פרישה, אך מגלות שהמציאות אינה מאפשרת להן להתקיים בכבוד, על עורן של צעירות חסרות השכלה אקדמית או מקצועית, שתאפשר להן להשתכר אי פעם יותר מ 25 ₪ בשעה.

וכך, בזירה הביתית האינטימית, במקום שבו לכאורה לא קורה הרבה יותר מהחלפת חיתולים, התעדכנות רציפה במדד הקקי (ירוק, צהוב, לא עשתה, כן עשתה) והשמעת קולות וצירופי מילים חסרי היגיון ("מי מישמיש הזהב של אמא? את הזוכה בתחרות מישמיש הזהב? כן, כן, את, זה נכון") מתחולל בעצם מהפך הגדרתי במעמדה של האם בסולם הכלכלי. היא הופכת לחלק מהמשק (האפור על פי רוב) ומגלה על בשרה ועל בשר המטפלת, שקפיטליזם ופמיניזם לא יכולים לרקוד יחד בלי לדרוך זה לזה על האצבעות.

עמליה רוזנבלום היא סופרת, דוקטורנטית בפסיכולוגיה ואמא לאלה (לאו דווקא בסדר הזה). "הלוחשת לאימהות" היא סדרת רשימות המבקשת להרחיב את הדיון בהריון ובאימהות מעבר לגבולות השיח הפיזיולוגי-פסיכולוגי המקובל, ולתת ביטוי לתובנות חברתיות ופוליטיות הטמונות בתהליך ההיריון וההורות.

הלוחשת לאימהות © כל הזכויות שמורות לעמליה רוזנבלום, 2006. צילום: אסף ברנשטיין