סיפור הלידה של עדי

 עדידוש יקרה שלי,

כבר שנה ושלושה חודשים שאני יושבת ומדמיינת את הרגע הזה, אך רק עכשו, כשאחיך כבר בדרך אלינו, מצאתי את הרגע הזה.

לפני 6 שנים וקצת נפגשנו אני ואביך. האהבה הגדולה פרחה מההתחלה. הזמן עבר, התחתנו, קנינו בית ופתאום התחילה לקנן ההרגשה שחסר משהו... הבית גדול וריק – חסר ילד!

ב-1 באוגוסט 2003, יום שישי, קנינו אוטו. אם אנחנו רוצים להיות בהריון, כדאי שיהיה איך לסחוב אותי ממקום למקום. במוצ"ש של אותה שבת התערבנו אבא ואני, אני טענתי שאני בהריון והוא טען שאני מדמיינת.... צדקתי!!! (כמו תמיד), הייתי בהיריון. מאותו הרגע כבר ידעתי שאת בת. קראנו לך פלפלת.

עברו השבועות וחלפו החודשים. עברנו את כל הבדיקות והתבשרנו שאכן יש לנו תינוקת מתוקה ובריאה בבטן. עכשו נותר רק לחכות. תאריך הלידה המשוער נקבע ל-7.4.2004. היה זה א' חוה"מ פסח. הוחלט שאת חג הפסח נבלה השנה בבית שלנו. לאחר לבטים רבים הצטרפו אלינו סבא בני, סבתא יפה ודוד נתי. במהלך כל החג כולם בדקו ששום דבר לא קורה שם עם האוצר הקטן, אך שום דבר לא זז.

חלפו להם עוד כמה ימים, התחלנו להגיע למוניטור בקופ"ח כל יומיים. ואת בשלך. בכל אולטרא סאונד שהגענו אליו, טען הרופא התורן שיש עוד הרבה מים ואין שום סימן ללידה המתקרבת. ביום ראשון בבוקר ה18.4.2004 הגעתי כהרגלי למוניטור + אולטרא סאונד. הרופאה התורנית ציינה כרגיל את העובר הרגוע ואת עודף המים ברחם. הייתי כבר בשבוע 42.... היא שאלה אם ארצה לקבל הפניה לביה"ח לקבלת זירוז. ע"פ לוח השנה העברי התאריך היה כ"ז בניסן - יום השואה(!). בקשתי שתיתן לי את ההפניה ואני אחליט מה אני עושה איתה.

את השעות שאחרי ביליתי בטלפונים והתייעצויות, מה כדאי ? להאיץ בפלפלת העקשנית או לתת לזמן לעשות את שלו. לבסוף החלטתי להתקשר לרות פדידה, המיילדת שהעבירה את קורס ההכנה ללידה. השעה היתה 10 בבוקר ורות שהיתה במשמרת ביקשה שאתקשר בשעה 15:00 כשהיא תהיה פנויה לדבר איתי. בסביבות 13:00 הלכתי לישון וכיוונתי את השעון המעורר לשעה 15:00. השעון צלצל, קמתי וניסיתי להתקשר לרות. היתה ממתינה, אז החלטתי לגשת בינתיים לשירותים – קודש הקודשים של כל אישה בחודש תשיעי, ובמיוחד בשבוע 42... להפתעתי הרבה, הפיפי לא נגמר!!! יורדים לי המים!!! לגונות שלמות של מים! וזה לא מפסיק... איזה מזל שלקחתי את הפלאפון לשירותים... מיד התקשרתי לאבא, שנכנס לפאניקה והתייצב בתוך 2 דקות בבית. כמו שעון נודניק, אבא שלך הציק בכל 2 דקות "נו, מתי יוצאים.. נו, צריך להגיע לביה"ח...". לאחר הצקות משוועות במהלך כל המקלחת שלי, הייתי מוכנה. השעה הייתה כבר 15:40. באוטו כבר התחלתי להרגיש את הצירים הראשונים וכל הדרך דברנו, אביך ואני, על זה שבקרוב נהיה אבא ואמא...

הגענו לביה"ח בשעה 16:00. וחיכינו. המוניטור הראה שהכל תקין וחיכיתי לבדיקת הרופא. מה רק 1.5 ס"מ? אבל כבר יש לי שעה וחצי צירים... כמעט בכיתי....

השעה היתה חמש וחצי אחה"צ. כמובן שניתקנו את כל הפלאפונים, שאף אחד לא יידע שכבר התחיל... נשלחנו לטייל בביה"ח עד השעה 20:00!!! התחלנו לבצע עליות וירידות במדרגות ביה"ח והצירים התחילו להתחזק... בשעה 19:00 נפתחה המחלקה ונכנסנו לבקר את טלי, חברה של אמא ששכבה בשמירת היריון במחלקה.

השעה 19:50 הגיעה והצירים כבר לא ממש פשוטים. חזרנו למיון. 3 נשים עמדו בהמתנה לחדר שיתפנה, אך רק אחד התפנה ואני קבלתי אותו! התארגנתי בחדר ומיד בקשתי לגשת למקלחת להקל על הכאבים ונשארתי שם שעה.

כשיצאתי המיילדת בקשה שאשכב כדי לעשות לי מוניטור, התחלחלתי רק מהמחשבה, אבל המיילדת הפצירה והבטיחה שרק רבע שעה... לאחר 45 דקות כבר ממש התעצבנתי וצפצפתי שיבואו לנתק אותי... הזמן עבר על הכדור הפיזיולוגי, המיילדת התחלפה ואז התחיל החלק הנורא של הלידה... התחלתי להקיא! אף אחד לא הזהיר אותי שמקיאים בלידה! המיילדת נכנסת ואומרת: "או, יופי התחלת להקיא, זה אומר שאנחנו מתקדמים", וכ"כ התחשק לי להקיא עליה...

הזמן עבר. שוב הלכתי למקלחת, כבר די אבדתי תחושת זמן. כל דקה נדמתה לשנה... "למה פלפלת לא רוצה לצאת?", אני כל הזמן שואלת ואבא עונה "כי טוב לה שם, עשית לה חם ונעים והיא לא רוצה לצאת..."

בשעה 2:00 בלילה, המיילדת נכנסה לבדוק את הפתיחה, מה רק 4 ס"מ, אבל עברו כ"כ הרבה שעות! הצירים הכריעו אותי, התחלתי לבקש אפידורל. אבא ידע עד כמה רציתי ללדת טבעי ושאל כל הזמן אם זה באמת מה שאני רוצה, אבל הצירים התחזקו, כל ציר ארך 2 דקות ובין הצירים היו לי רק 30 שניות לקחת עוד נשימה. דחפו לי אינפוזיה ובקשו להמתין עד שכל השקית תגמר. והנה הגואל! המרדים הגיע. המיילדת מכריזה: "יש לך מזל, המרדים התורן בחדר ניתוח ולכן ירדים אותך ראש מחלקת הרדמה של בית החולים." שתי שניות של צמרמורת וקור חד וחותך ופתאום גן עדן... איזה יופי של שקט, כמה נחמד, רק שלא יפסיקו את ההרדמה. את ממילא לא רוצה לצאת, אז למה שאני לא איהנה גם...

חולפת לה שעה, המיילדת נכנסת ובודקת שוב, אנחנו בפתיחה מלאה! צריך להתחיל ללחוץ. המיילדת שואלת אם אני מרגישה את צירי הלחץ. אין לי מושג למה אמרתי שכן, הרי לא הרגשתי כלום, בשלבים האלה כבר הרגשתי מנותקת לחלוטין מהגוף שלי, כאילו מרחפת מעל פני החדר. לחיצה ועוד לחיצה ושום דבר לא קורה, פלפלת עדיין לא מוכנה לצאת! מה עושים? השעה כבר 4:30 בבוקר, מתחילים להיכנס רופאים. המילים "ניתוח קיסרי" הושמעו כבר מספר פעמים, אבל "הלו, אני כאן, אולי תתייעצו גם איתי...".שוב לוקחים לי דם לבדיקות. מפחדים מזיהום מכיוון שעברו הרבה שעות מאז שירדו המים... "פלפלת אולי תצאי כבר, אני לא רוצה ניתוח"...

הרופא נכנס: "תשמעי חמודה, אם לא תלדי עד 5 נצטרך לנתח, כנראה שמדובר בעובר גדול משחשבנו והגוף שלך קטן מידי", ואני שואלת: " למה, יש בעיה עם העובר?" הרופא עונה שלא, שהמוניטור נראה תקין. "אז אין ניתוח", אמרתי בפשטות.

הרופא אובד עצות. בא ובודק את הפתיחה. יש פתיחה מלאה אך הראש עדיין ב-2- . אין התקדמות. הרופא אומר שמכיוון שרק עכשו הוא בדק אותי, אז מבחינתו נתחיל את הספירה של 3 השעות מעכשיו... יש לי הארכה עד 8:00 בבוקר.

השעה 7:00 הגיעה וכלום. אני סתם שוכבת לי שם. מידי פעם המיילדת נכנסת, 2 לחיצות, לא עוזר והיא הולכת. פתאום קול במסדרון. זאת רות! המלאך הגואל שלי הגיע. "מוטי בבקשה לך תקרא לה...", אבל אסור לו לצאת למסדרון, בבקשה שמישהו יגיד לה שאני פה... המיילדת המגעילה שלי אומרת לרות שנמצאת פה חניכה שלה מהקורס ורות מיד נכנסת לבדוק. "לילך, מה את עושה פה? היית אמורה להתקשר אליי..." ואז אבא ואני מתחילים לשפוך את כל סיפור הלילה שעבר תוך כדי דמעות ומסיימים בזה שאם לא יקרה כלום בשעה הקרובה, אני עומדת להיכנס לחדר הניתוח...

רות (המלאך), מייד משנסת מותניים. היא הייתה אמורה להיות במשמרת של המיון ומחליפה עם מיילדת אחרת. והנה מתחילים עם הדבר האמיתי. רות ואבא מתחילים לעזור לי בשינוי התנוחות וניסיונות נמשכים של לחיצות. וכלום. פלפלת לא מוכנה לצאת. רות שוב מעלה את ההשערה שאולי מדובר בעובר גדול. השעה כבר 8:00, אבל כל הרופאים יצאו לפני כחצי שעה לתפילת שחרית וישובו רק בסביבות השעה 8:30. ממשיכים, וכלום לא קורה. השעה 8:30. הרופאים חזרו. רות יוצאת לדבר עם הרופא. היא יודעת שאני לא רוצה ניתוח. היא ראתה את הפחד בעיניים שלי...

רות והרופא נכנסים לחדר. רות מסבירה שנעשה ניסיון אחד של ואקום. אם התינוקת לא תצא, איאלץ להסכים לניתוח קיסרי. הדמעות מתחילות לזרום ואני מסכימה בהנהון בלית ברירה.

השעה 8:45 ומתחילים להכניס את המכשירים לחדר. מגיעים רופאים ומיילדות. כל מיילדת תופסת רגל. רות מלטפת ברוך ומנחמת שמיד הכל ייגמר. היא מודיעה למוטי שלא יוכל הישאר בזמן הואקום, אבל אף אחד לא שם לב שהוא נשאר שם עומד המום ליד הראש שלי במהלך כל זמן הלידה. "כ"כ הרבה אנשים בחדר אחד רק בשבילי", אני חושבת ולא מפסיקה לבכות מפחד.

השעה 8:55 ומגיע ציר. הרופא מתחיל את פעולת הואקום ופוקד ללחוץ בכל הכוח. אני לא יודעת מאיפה עוד היה כזה, אבל לחצתי כמו שבחיים שלי לא לחצתי. והנה הראש. המכשיר מפסיק את פעולתו וכל האנשים בחדר צועקים ומעודדים, הנה עוד ציר, לא להפסיק ללחוץ ופתאום שקט. גוף קטן ולח מונח על הבטן שלי ומתחיל לצייץ ולבכות ודמעות הפחד והייאוש הופכות לדמעות של אושר. אני מחבקת את הייצור קטן הזה ולוחשת: "שלום פלפלת, חיכינו לך..."

את רוב החלק שאחרי אני זוכרת מאוד במעומעם כי אבדתי את ההכרה. אני זוכרת שהידיים התחילו להשמט לי לצדדים ורות לקחה את פלפלת ממני וזרקה אותה עירומה ומלוכלכת על מוטי שעמד בהלם מוחלט מהצד. אני זוכרת ששוב התמלא החדר באנשים וכולם היו בפאניקה. אני זוכרת שהתעוררתי. אני זוכרת שאמרתי למוטי שבלידה הבאה ניקח את רות כמיילדת פרטית והוא צחק ולא הבין איך אני יכולה לחשוב על הלידה הבאה דווקא עכשיו. אני זוכרת שהחזירו אליי את פלפלת עטופה ונקייה. אני זוכרת שמוטי עזר לי להסתובב הצידה והיא ינקה לה בשקיקה, אפילו רות נדהמה לראות איך תינוקת כל כך טרייה יודעת מה לעשות לגמרי בעצמה.

4 שעות שכבתי שם עד ששחררו אותי למחלקה. יש הרבה דברים שלא אחזור עליהם בלידה הבאה. אבל יש דבר אחד שבחיים לא ארצה לשכוח וזו השנייה שבה ראיתי אותך וידעתי שאת שווה את הכל.

שליחת סיפור לידה