(סיפור הלידה של מוקון (המכונה גם פוקון

תקציר מה שהיה לפני:

14.2.06 – אני בעבודה, נכנסת כרגיל לפורום ומקטרת נרגשות על זה שיש לי עוד המון זמן עד הלידה...

15.2.06, שבוע 40+3

0:30 – אני קמה מהשינה באמצע הלילה כשאני מרגישה את כל הגטקעס וכתונת הלילה שלי רטובים. הרחה קצרה מגלה לי שאין לזה שום ריח וכנראה שאלו המים. התקשרתי לתומכת הלידה שלי שאמרה שזה כנראה זה. שאלתי אותה מה לעשות והיא אמרה שפקיעת מים זה חדר לידה. מנסיון של חברות שלי ומחוויות לא נעימות מביקורים במיון יולדות, החלטתי שעד שאין צירים משמעותיים, אותי לא יראו בחדר לידה. תומכת הלידה שלי, שירה, הסכימה אך ביקשה למדוד כל 4 שעות חום כדי לוודא שאין זיהום. תוך כדי זה שאלתי אותה אם זה אומר שאני ובעלי כבר בנידה. התשובה היא כן. מפרידים מיטות באמצע הלילה. אני שמחה מצד אחד שזה קרוב ומצד שני יודעת שהחיבוק והנשיקה של לפני השינה האחרונה היו האחרונים לפחות לעוד חודש וחצי. שוין.

5:00 – אני שוב מתעוררת עם שעון כדי למדוד חום. עוד אין צירים משמעותיים אבל כבר מתחילים להרגיש. אין שום חום, אבל בכ"ז התקשרתי לשירה כדי לשאול אותה מה לעשות. היא רק ביקשה ממני שכשארצה אותה אתן לה שעה וחצי מראש.

6:00 – ציר שאי אפשר לטעות בו. טלפון לשירה: "קחי שעה וחצי". תוך כמה דקות כבר התחלתי לטפס על הקירות שלא לומר לרקוד ריקודי בטן בלתי מקצועיים בעליל. דווקא עזר מאד. בעלי לא בבית בכלל, אלא בתפילה ואני החלטתי שכשהוא מגיע לקחת את הילדה לגן, אני טסה במונית לבית החולים כי כבר הרגשתי שזה לא צחוק. אמנם לא צירים סדירים, אבל בלידה שניה לא מתווכחים עם כאבים כאלה.

בין ציר לציר, הלבשתי את הילדה, הכנתי לה סנדביץ' לגן, שתיתי תה במחשבה שאי אפשר לדעת מתי שוב יזדמן לי לשתות בכלל וחיכיתי בסבלנות לבעלי.

7:30 – בעלי מגיע, מקפיץ אותי לבית החולים "כרמל" ונוסע לגן של הילדה. קבענו שאח"כ הוא יבוא לבית החולים.

אני עולה למיון.

7:50 – תחילת מוניטור. ביקשתי מאד יפה שיעשו לי מוניטור בישיבה או עמידה כי ממש לא התחשק לי לשכב עם הצירים האלה, אבל האחות סירבה ואמרה שבחדר הלידה כבר זה יהיה אפשרי אבל לא כרגע. תחילתו של אבסורד מטורף שרק החמיר ותחילתה של התעלמות מוחלטת מהרצונות שלי.

בדיקת פתיחה: 3 ס"מ ומחיקה של 70%. האחות אמרה שהיא לא רואה שירדו המים. "ממש". כבר ידעתי שזה אומר שיש עוד המון זמן.

בינתיים שירה ובעלי הגיעו. שניהם חיכו מחוץ לחדר המוניטור, כך שנאלצתי להתמודד עם הכל לבד.

אחרי המוניטור שהיה הכי טוב שיש מבחינתם (מוקון שלי לא מאכזב את אמא), התחילו לתשאל אותי. אותן שאלות שכבר שאלו אותי פעמיים (כי הגעתי כבר קודם עם צירים והפניה מרופאת הנשים שלי), שאלו אותי שוב. רק שהפעם הייתי עם צירים כואבים מאד כבר ועם הרבה פחות סבלנות. מה יש, אי אפשר לשמור את המידע הזה במחשב?! המשכו של האבסורד המטורף שרק החמיר.

אחרי המון המון זמן של שאלות עם הפסקות להתמודדות עם הצירים התקבלתי לחדר הלידה. מבט קצר בחדר ההמתנה הבהיר לי שמוקון בחר יום לא משהו ללדת. יש פיצוץ אוכלוסין בחדר הלידה.

9:00 - נכנסת לחדר הלידה ותוך כדי ציר מטורף, מבקשת לשים את הדיסק היפה של פיאמנטה שאני כל כך אוהבת. כ"כ חיכיתי כבר לשמוע את המוסיקה האהובה כ"כ. המערכת לא עובדת. יופי. בעלי תופס את הפינה ומתפלל, אני תופסת את המיטה וצורחת עד צאת נשמתי כל ציר ושירה תופסת לי את הגב התחתון ומעסה. אוי, זה היה טוב. מאז ועד הסוף הטוב, הצרחות שלי והעיסוי של שירה זה הדבר הכי טוב שקרה לי בלידה הזאת. בדיעבד גם התפילות של בעלי, אבל מי חשב על זה אז.

פתאום מופיעה לה רופאה ובלי להתבלבל מתחילה שוב לשאול אותי את אותן שאלות ששאלו אותי בקבלה (יש מחלות במשפחה? איזו לידה זו? לידה קודמת תקינה? וכו') והכל בטון הכי רגוע ונינוח שיש. כאילו שאני לא בצירי לחץ (מה שאחרי שתי דקות הסתבר כנכון). שאלתי אותה אם אין מצב שהיא שואלת את בעלי את השאלות האלה והיא פשוט צחקה. מה מצחיק? אולי העובדה שאנחנו במאה ה-21 ועדיין אי אפשר להוציא פלט מחשב עם כל המידה? זה באמת מצחיק. רק שלא אותי ובטח לא באותו רגע. שירה בינתיים מושיבה אותי על כדור הפיזיו שלא נראה ידידותי באותו רגע. אבל שירה, כמו ששירה יודעת, שיכנעה אותי תוך דקה. השילוב של הכדור, הידיים של שירה על הגב התחתון שלי בשיא הכח והצרחות שלי, היה ממש נכון.

אחרי כמה דקות אני קמה, קופצת על שירה בחיבוק דוב ומתחילה בעמידה ללחוץ. לא יודעת מה חשבתי לעצמי אבל רציתי להוציא את זה ועכשיו. גם צעקתי שאני לוחצת. הרופאה הרגועה והנינוחה (בטח נינוחה, היא לא בצירי לחץ) מבקשת ממני בנימוס לעלות על המיטה כדי שהיא תוכל לבדוק לי פתיחה. הודעתי לה בנימוס תוך כדי צרחה שעוד שניה היא שוקלת את התינוק. זה היא הצחיק אותה. בכלל היא טיפוס שאוהב לצחוק. בדיקה מהירה אחרי שאני לא יודעת איך עליתי על המיטה תוך כדי צירי לחץ, הראיתה פתיחה מלאה. כאילו שלא ידעתי. מאותו רגע כבר הרשו לי ללחוץ. תודה רבה באמת. שירה הרימה לי את ראש המיטה כדי שאוכל ללדת בישיבה כמו שרציתי ופשוט לחצתי. המיילדת מצידה, לא חשבה שהעסק רציני ופשוט היתה עם הגב אלי. עם הגב!!!  אני לוחצת והיא עם הגב. כמובן שאחרי שנייה הראש היה בחוץ. צעקתי: "הוא בחוץ!!!" אבל היא עדיין נשארה עם הגב. תוך שניה מכל הצעקות שלי נכנס כל הצוות הרפואי שעבד באותו זמן. כל הרופאים והמיילדות (היתה לי הערכת משקל גבוהה ומאד פחדו מזה). בשניות, מישהי (שאם הייתי יודעת מי זאת היא לא היה פה בשביל לספר את סיפור הלידה מהצד שלה...) הורידה לי את ראש המיטה והכריחה אותי ללדת כצב הפוך בשכיבה על הגב (הסיוט של החיים שלי) ושירה  דחפה לי את הברכיים (שלי) לגרון). הבנתי שזה רציני ואם אני לא מוציאה אותו ככה הם ישלפו לי מספריים או כל מה שימצאו לנכון כי כבר ראיתי איזה כוח יש פה לרצון שלי (שום כוח).

9:30 - לחצתי בכל הכוח שעוד נשאר לי ואחרי שנייה מוקון שלי היה בחוץ. אותה מיילדת היתה עדיין בהלם כך שלא היה בחדר לא משקל וגם לא עריסה. מוקון שלי נשאר כמות שהוא מונח למרגלותיי. חבל הטבור היה קצר כך שלא שמו אותו עלי ישר ולמען האמת הייתי כל כך גמורה (הצירים בסוף היו מ-ט-ו-ר-פ-י-ם) שלא כל כך רציתי. מוקון שכב לו בשקט ופשוט בהה בכולם. ישר ראיתי ששוב הוא לא איכזב את אמא. מוקון נולד גדול. אחרי כמה דקות הבנו כמה גדול: 4146 גר'. האמת היא שהוא היה יותר ארוך משמן. בירור קצר העלה שיש לי קרע קטנטן שהיה ספק אם צריך בכלל לתפור אבל הרופאה שאוהבת לצחוק החליטה שצריך לתפור. בדיעבד זה לא שינה כלום. לא הרגשתי את התפר הזה בכלל. ותודה לאפי-נו שהביאני עד הלום.

סוף דבר:

מוקון נולד תוך שעה וחצי מהרגע שנכנסתי לחדר הלידה, במשקל גבוה יחסית ועם הרבה הרבה מזל בחיים. אם לא היו מגיעים בזמן, ואם זה היה תלוי במיילדת שהפניתה לי את הגב, מוקון היה קורע לי את הצורה.

בגלל העומס באותו יום, נשארתי במסדרון שלוש שעות אחרי הלידה כשכל אחות שעוברת, לוחצת לי בחופשיות על הבטן (וגורמת לי לצרוח תוך כדי כך מכאב) כדי להוציא גושי דם וסתם לבדוק מה חדש. איזה כיף היה.

מוקון ילד מקסים. אני מטורפת עליו. ינק אחרי הלידה במשך שעה שלמה ומאז בלי עין הרע כל שעתיים. גדל יפה ומביא הרבה נחת להוריו. בעלי בעננים.

שליחת סיפור לידה