הלידה של יואב של אורית ואלון

הייתי בבית 3 חודשים (6-8 חודשים להריון) בגלל כאבים חזקים שחשבנו שהם צירים מוקדמים ושהתבררו בדיעבד ככאבים שלא קידמו שום דבר פרט ללחץ שלי שהלידה תתחיל לפני הזמן... בתחילת חודש תשיעי חזרתי להופעת אורח בעבודה וציפיתי בסבלנות יחסית להתחלת הדבר האמיתי.

כמה ימים לפני הלידה תקף אותי וירוס שסתם את כל נתיבי האוויר וחששתי שאם תתחיל לידה לא אוכל לנשום –  במקביל השתחרר הפקק הרירי בכמה חלקים החל משבת בצהריים, וביום שני בערב ( 39+1) הכל נעלם לפתע ואמרתי לבעלי – סוף סוף אני יכולה לישון קצת. ואז... אחרי 4 שעות, בערך בשתיים בלילה, התחילו הצירים האמיתיים, בדמות כאבים די חזקים באגן ובנרתיק.

לא הערתי אותו, ונשארתי קצת במיטה, אבל די מהר גיליתי שהרבה יותר מתאים לי לקום ולהסתובב בבית, בניסיון להיות בכל התנוחות, שמנצלות את כוח הכובד הכי טוב, כמו שלמדנו בקורס ההכנה ללידה. אחרי שרשמתי צירים סדירים כל 4 דקות במשך שעה פלוס הערתי את בעלי, שלמוד נסיון מכל חודשי השמירה לא התרגש וניסה להכין אותי לאפשרות שהכל יעבור. אבל מרגע לרגע העוצמה של הכאבים גדלה ובסוף שנינו התקלחנו אכלנו משהו והתארגנו עם התיק לבית החולים.

משכנו בבית כמה שיותר ובערך בשמונה וחצי, כשקצת איבדתי סבלנות נסענו 5 דקות ל"כרמל".

במיון יולדות, שכבר הכרתי מההריון והסיור, הכל התנהל כמו שציפיתי. מוניטור ובדיקה פנימית הראו מחיקה של 80% ופתיחה של 2.5 ס"מ וקיבלו אותי ללידה.

משקל התינוק הוערך ב-3.5 ק"ג – אני ידעתי שהוא אמור להיות יותר גדול אבל העדפתי לשתוק - שלא יתחילו לדחוף לכיוון ניתוח...

בערך בעשר נכנסנו לחדר לידה מספר 2 ופרט לבדיקת דם אפילו הכנה לאינפוזיה שכנעתי את הצוות לא לעשות. הכאבים הלכו והתחזקו. שמנו מוזיקה קלסית שאני אוהבת וזזתי כמה שיותר בנסיון לעזור לתינוק להתברג טוב באגן . גם ניסיתי מקלחת קצרה (לא ממש התחברתי לזה ויצאנו מהר מאוד) והעזרות במכשיר TENS שפרט להתעסקות בו לא ממש סיפק הקלה.

הכי גרוע בשלבים האלה היו פרקי הזמן שהתעקשו לחבר אותי למוניטור - הרבה הרבה יותר כואב להתמודד עם צירים בשכיבה – וזה גם פחות יעיל וכל העניין מתסכל...

הפתיחה התקדמה מאוד לאט ובשעה חמש אחה"צ, שאני כבר די ממוטטת והכאבים כבר די מרקיעי שחקים הפתיחה היתה סה"כ 5, 2.5 ס"מ התקדמות סה"כ מהבוקר, והיאוש החל לתפוס תאוצה. המיילדת רצתה לפקוע את מי השפיר אבל ידעתי שזה מאוד יצופף את הצירים ואמרתי שזה יהיה רק בהשפעת אפידורל ואני עוד לא שם... מאוד מאוד לא רציתי אפידורל אבל מצד שני הרבה כוח לא נשאר לי והכאבים כבר היו ברמה ששום תנוחה לא עזרה ומצאתי את עצמי על הרצפה חצי נאנחת חצי נוהמת. בעלי ניסה לעודד אותי שבטוח אני מתקדמת יותר מהר מקודם כי הוא רואה כמה כואב לי – אבל לא רציתי לטפח תקוות סתם. בסוף ביקשתי מבעלי בערך בשבע שהצוות יבדוק שוב את הפתיחה, מתוך ידיעה שאם אין התקדמות משמעותית אני מבקשת אפידורל למרות הכל.

המיילדת שנכנסה אמרה שהם לא נוהגים לבדוק כל כך הרבה ותוך כדי משפט כנראה ראתה את רמת הכאבים על הפנים שלי ועשתה סיבוב של 180 מעלות ואמרה – טוב, בואי נבדוק אותך – ופתאום פרצה בגיל והודיעה על פתיחה של 9 עם שוליים... מכאן הדברים התקדמו מהר, בקעו את המים (נקיים) ותוך חצי שעה היינו בשלב הלחיצות. המיילדת התגלתה כהצלה, כי כשהדברים די נתקעו היא העבירה אותי לתנוחה בחצי עמידה חצי כריעה על גב המיטה שניצלה טוב את כוח הכובד וקידמה אותנו. גם ככה שלב הלחיצות נמשך כשעתיים וחצי - בסוף הסתבר שהעולל היה במשקל 4 ק"ג ושמונים גרם וכתוצאה נאלצו גם לחתוך את הפרינאום שכל כך השתדלנו לרכך בעיסויים... היה קשה מאוד ללחוץ ציר אחרי ציר, ונראה שלא יהיה לזה סוף. המיילדת, הרופא ומתמחה וגם בעלי - כולם עומדים וממתינים שכבר יתחיל ציר ותהיה התקדמות, ואני מגייסת עוד ועוד רזרבות שלא שערתי שיש לי ולוחצת ולוחצת והכאבים חזקים מאוד.

מזל שבעלי היה שם ב-200% והרטיב לי את הפנים ונתן לי מים וגם פידבק מהימן על המצב למטה בחזית, כי המיילדת רק שמעתי כל הזמן "מצויין, מעולה" ולמרות שזה עודד באיזשהו שלב זה קצת איבד מהאפקטיביות שלו.

פתאום, בלי שידעתי בכלל שזה הולך לקרות דוקא עכשיו, הרגשתי משהו מחליק לי בין הרגליים וקצת קורע אותי ופתאום יואב היה לי על הבטן ובעלי חותך את חבל הטבור... ההלם גדול והבכי של השחרור וההקלה לא באו. נשארתי דרוכה לקראת הציר הבא שבו יצאה השיליה – ורק כמה דקות אחר כך, שהחלו במלאכת התפירה ובעלי עמד לידי עם יואב, עטוף כולו כמו בובת בבושקה – פוקח זוג עיניים גדולות ועירניות התחלתי לקלוט שזה נגמר.

יואב נולד ביום שלישי, 30.1.07 בשעה תשע וארבעים ב"כרמל".

שליחת סיפור לידה