חווית הלידה המדהימה של עדן

את החוויה המדהימה הזו הייתי עוברת שוב ושוב
מאת מלי פז
|
הדפס
|
שמור

עדן נולדה ב-1 בספטמבר, ביום שבת לפנות בוקר. עוד בחודש חמישי להריוני הלכתי לבקר רופא בעקבות כאבים בצד השמאלי של הבטן, לאחר ניטור ובדיקה נמצא, כי אני על צירים מוקדמים. ומאז היה אישפוז ושמירת הריון (עם מלא כדורים) שוכבת בבית עקב חשש ללידה מוקדמת. הגיע שבוע 37 ומאז חיכיתי כבר ללידה כי כבר לא יכולתי עוד, היה כבד וחם ועדיין היו לי צירים אך הם לא קידמו שום תהליך של לידה. כך אט אט הגעתי לשבוע 39, בדיוק בתחילתו, התחילו להם צירים שהגיעו בתדירות של כל 5 דקות שבעקבותיהם התעוררתי יום שישי בבוקר בשעה 7:00, והמשכתי לי בשלי, חשבתי שזה עוד לא הזמן כי הם ממש לא כאבו אלא רק הייתה התקשות של הבטן.

עדן

 

אחרי שעה קמנו, אמרתי לחצי בוא ניסע לרופאה לקחת הפניה, ואם זה יתגבר ניסע לבילינסון לבדוק מה קורה שם. אז נסענו לרופאה לקחנו הפניה, ומשם אף המשכנו לקניות בסופר, עדיין צירים כל 5 דקות ממש לא כואבים. מאוחר יותר כשהגענו הביתה העברנו כמה שעות ואז ב13:30 הנחתתי על בעלי בוא נלך לישון אני עייפה, (שינה כ"כ מבורכת הייתה לי, בדיעבד מי היה מאמין שכל כך הייתי זקוקה לה), התעוררתי בשעה 15:00 בעקבות הצירים ששוב ממש לא כאבו, אך הרגשתי אותם בתדירות של כל 2-3 דקות (לא ממש סדירים), חשבנו אולי לנסוע לחמותי לקידוש ואז בלי לאמר לאף אחד ליסוע לביה"ח לביקורת (יש הפניה אז כדאי לנצל לבדיקה מקיפה שם במיון) אך בגלל שהצירים היו קצת צפופים יותר ההחלטה הייתה בידי, ואמרתי בוא ניסע לבדוק שנהיה רגועים.

 

הגענו לביה"ח והתחלנו הליך של מיון: בדיקת שתן/לחץ דם/מוניטור ולבסוף רופא. הניטור הראה שיש אכן צירים בתדירות של עד כל 5 דקות ממש לא סדירים. ואז המתנו עד לכניסתנו לרופא. כשהרופא בדק אותי אותי ואגינלית אמר: "ו... את בפתיחה של .. (תוך כדי בדיקה) 4". אמרתי: לו "מה?, אתה צוחק איתי" אמר: "אני לא צוחק בדברים כאלה תוך כדי חיוך" "אבל הבטיחו שזה כואב..." אמרתי... ואז אני והחצי שאלנו: "אז אנחנו לא הולכים הביתה?" אמר: "בטח שהולכים, אבל עם תינוקת" ונתן לאחות את התיק לשלוח אותי לחדר לידה. השעה הייתה כבר 17:30 משם חיכינו (בלובי) בחוץ,

 

האחות כבר יצאה ושאלה אם אני רוצה אפידורל, אמרתי ממש לא... אמרתי גם שאני לא רוצה עדיין להכנס לחדר, אני מעדיפה להסתובב, לצורך זירוז וקידום הלידה. אז אני והחצי יצאנו את בית החולים והסתובבנו למטה מעט (כ- עשרים דקות), הלכנו להביא את התיק הקטן מהרכב שהכנתי לחדר לידה שבפוקס לקחנו איתנו.. ועלינו לאיטנו, ואז הכניסו אותי לחדר, החצי דאג לי לכדור פיזיו כי כאב לי טיפלה הגב וזה עזר פלאים. הם היתעקשו לנטר אותי ואני התעקשתי שלא, אז עשו זאת די קצר, כי לשכב עם כאבי גב זה לא כ"כ נעים וגם משעמם.

 

אז בינתיים אני והחצי ראינו לנו טלוויזיה, ביקשתי חוקן ואף לקחו לי בדיקת דם במידה וארצה אפידורל. התלבטתי ולבסוף אמרתי הסכמתי לבדיקה. בשעה 24 ירדתי מכדור הפיזיו כי כבר הכאבים החלו להתחזק והכל בא מהגב אל כיוון הבטן התחתונה. נשכבתי על המיטה, ופתאום הגיע צירים וצעקתי מכאב (כל ציר היה קצת ארוך), בעלי ניסה לתמוך ולהרגיע, והאחות נכנסה ושאלה אם אני רוצה אפידורל. בין ציר לציר הייתי גיבורה ואמרתי לא צריך, אבל אולי שתבדוק ותראה, אם אין התקדמות אולי אשקול ללכת לכיוון האפידורל.

 

היא בדקה ואמרה: את בפתיחה של 6, רוצה? אמרתי לה אני מתלבטת, כיוון שחששתי שהולכים להכניס מחט ארוכה לתוך עמוד השידרה וגם מזה שלא אחוש את הלידה והלחיצות, למרות שלימדו אותנו בקורס הכנה ללידה איך ללחוץ כך שזה הכי תרם לי בלידה עצמה. אז האחות ראתה אותי מתלבטת ואמרה לי לעשות שוב אמבטיה, כי זה מאוד מאוד מרגיע, אך אני הייתי מוטשת ואף לעמוד על הרגליים לא יכולתי, וכמעט שוויתרתי, והחצי תמך בי מאוד ונכנס עימי למקלחת. מי היה מאמין שזה עוזר פלאים, העברתי שם כ- 4 צירים עם תחושת לחץ וקצת כאב ולא ברמה של הצורך לצעוק. כשיצאתי מהמקלחת נשכבתי בסיוע החצי על המיטה והגיע ציר וצעקתי מכאב, ואז אמרתי לה שאני לא עומדת בכאב ורוצה אפידורל.

 

היא חיברה למוניטור, פתחה לי וריד וחיברה עירוי נוזלים, העירוי עוד לא החל להוריד טיפה, ובזמן שהמיילדת עידכנה פרט קטן במחשב, צעקתי שאני נקרעת במפשעה. היא לא חיכתה, למרות שאמרתי לה שתחכה שיעבור הציר ולא תבדוק אותי בו, תוך כדי היא אומרת בואי נראה אם את בפתיחה מלאה..., ו.. כן, שמה לי את הרגליים היכן שצריך, הורידה את החלק של המיטה ואומרת כשיבוא ציר תתחילי ללחוץ...

 

לאחר 3 צירים הראש כבר היה בחוץ, בסיוע המיילדת שבהתחלה הייתה סנובית אבל כ"כ עודדה אותי בלידה שבדיעבד אני יכולה לאמר שהיא הייתה מדהימה והרגשתי משהו זז שם בין רגלי (זה כבר היה הראש בחוץ), בציר שלאחר מיכן, לחצתי עוד פעם אחת ויצאו הכתפיים ואז אמרה לי כבר לא ללחוץ רק לנשום עמוק והיא שלפה אותה החוצה...

 

ואז היה קול של בכי ופתאום שמו אותה עלי והיא נהיתה לפתע רגועה, שלווה, חמימה וחלקלקה כמו פשוש קטן. זה היה אחד הרגעים הכי מרגשים שחוויתי בכל חיי, הוצאתה לאוויר העולם של עדן. ואח"כ החצי לקח אותה אליו בזמן הוצאת השילייה (שם הלחיצה די כאבה) והתפרים. ואפשר לומר שכל החוויה המדהימה הזו שהייתי עוברת שוב ושוב בשביל אותו הרגע עצמו. זאת הייתה אחת המתנות הגדולות בחיים שאותן האל יודע להעניק לבני-זוג. לחצי שהיה עימי בכל צעד במהלך ההריון והלידה ותמך ודאג, אני מסירה את הכובע.

 

ולך עדן, בובה מדהימה שלי, שנקשרתי אלייך מהרגע שיצאת וחיבקתי אותך, אוהבת אותך מאוד ! שלך אמא...

 

שליחת סיפורי לידה

תגובות הגולשים
+ הוסף תגובה