אמא לשניים 1: למה לא אמרתם כמה זה קשה

אחרי הלידה המתוקשרת של בני השני, שפורסמה בחוצות העיר ובעיתונות בכל מרחב רעננה וסביבותיה, נחתי שני לילות במלונית החדישה שהציע בית החולים אליו הגעתי, כי בכל זאת צריך איזו בדיקה רפואית אחרי החוויה המסעירה. בכל אופן, חזרנו הביתה שמחים ומאושרים.

כדי להמשיך להחזיק בתואר אם השנה, ולא לפתח במיידי נקיפות מצפון כלפי בני הבכור, הגעתי עוד באותו יום לקחת אותו מהגן, והתנדבתי מייד גם לקחת אותו ליום הולדת למחרת. הפקדתי את התינוק בן ארבעת הימים בידי אביו והבקבוק, לבשתי חולצה שקניתי באחת החנויות במיתחם בית החולים, 3 מידות מעל המידה הרגילה, כי כמובן ששכחתי שאחרי הלידה וההנקה המתלווה לה מיידית, אין סיכוי שאצליח ללבוש את אחת החולצות שהבאתי מהבית, והלכנו ליום הולדת של אחד הילדים בגן.

כשנכנסנו באיחור, ומצאנו מלבן פנוי על הרצפה עמוסת הילדים, בן התיישב ליד החברים ואני הלכתי לשבת עם ההורים בצד. לאחר קבלת הפנים החמה ומשפטי ה"איך עשית הזה? איך לא הספקת להגיע לבית חולים? קראנו עלייך בעיתון! ", העפתי מבט לראות מה קורה בגזרת הילדים, ואז זה קרה.

ראיתי את בני בכורי, יושב בין החברים, מביט בהתרגשות בליצנית, שר ורוקד והתחלתי לבכות... ולבכות... ולבכות... ולא הצלחתי להפסיק! פתאום  ראיתי אותו, שעד לפני שבוע הוא היה התינוק שלי (היום הוא בן שלוש וחצי), פתאום הוא נראה כל כך גדול, כל כך עצמאי, וכל כך לא צריך אותי! הוא נהנה לו עם החברים, וכנראה שכחתי שגם לפני שבוע הוא היה ככה. אבל עכשיו במבט מהצד זה היה שונה. או שאני נהייתי שונה. בטח שונה, אני כבר נ+2 . הדמעות לא הפסיקו לרדת. ההורים שקודם בירכו אותי הוסיפו ברכות אחרות "לא אמרנו לך כמה זה קשה! פתאום הילד הבכור נראה כזה ענק. אל תדאגי, זה ההורמונים, זה יעבור, ברוכה הבאה למועדון". איזה מועדון? עכשיו הבנתי! להיות אמא לאחד זה לא כמו להיות אמא לשניים.

גלי הערצה הציפו אותי פתאום אל מול האמהות שראיתי עד היום עם שני ילדים בפארק, ורק לא הבנתי, איך עושים את זה? מצד אחד, יש לי תינוק קטן, כ"כ זעיר, וכ"כ תלוי בי לחלוטין, ומצד שני – מה יהיה על  שגרת הגן, משחקים אחה"צ  פלוס אופניים/ קורקינט/ שניהם פלוס מחצלת וארוחת ערב בחוץ?

"אל תדאגי", אמרה לי אחת האמהות, כשהיא מביאה לי חבילת טישיו שנייה  כדי לנגב את הדמעות, "נתת לו את המתנה הגדולה ביותר בחייו". מייד שטף דמעות חדש כיסה לי את הפנים, וכל האיפור שניסיתי לשים, כדי לא להראות כאילו ילדתי לפני ארבעה ימים, כבר לא עזר.

לאוטו והביתה הצלחתי להגיע יבשה. אבל כמו שנפתחה הדלת וראיתי את בעלי היקר, הדמעות חזרו ובגדול. וכך בכיתי מיום חמישי אחרי הצהריים עד מוצאי שבת. בדרך הספקתי לריב עם אמא שלי, שספק אם אי פעם תשכח לי כמה מילים שאמרתי, קיבלתי את השכנים שבאו עם עוגה עם פרצוף שגרם להם להשאיר את העוגה וללכת, ולא הייתי מסוגלת לעשות כלום בלי לבכות. כל פעם שהבטתי על בני הגדול, זה חזר.

בכוח הכנסתי לעצמי לראש שמשפחה זה נפלא, ועכשיו יהיה לבן חבר לתמיד, שלעולם לא יהיו לבד, וכל משפטי החוכמה שגרמו לי להביא ילד שני לעולם. אבל מה יהיה עם הבכי?

אחרי שבוע זה עבר. פתאום התחלתי לחייך ולחזור להיות מאושרת כמו אחרי הלידה, (עד הברית כמובן, אבל זה כבר סיפור אחר), והתחלתי להסתכל עלינו כעל תחילתה של משפחה נפלאה. כן, זו משפחה. לא עוד זוג עם עוד חבר, אלא ארוחת ערב משפחתית אמיתית, ארבע מקלחות, חדר ילדים עם שתי מיטות, שניים להגיד להם לילה טוב, חיבוק ונישוק, אוטו עמוס ודחוס עד שאין מקום אחרי העגלה, סלקל, כסא בטיחות לגדול, אופניים, תיק החתלה, שמיכה, כדורגל ו...איפה אני בעצם, יושבת?