"זה לא בטוח שזה יקרה הלילה"

כבר לא במרחק נגיעה. אני כבר שם
מאת עדן נברו
|
הדפס
|
שמור

 

מוצאי שבת, מתישהו בסביבות 21:00 בערב, פתאום 3 צירים בלי כל הודעה מוקדמת כל 5-8 דק'. אמרתי לבעלי שנראה לי שיש מצב שאנחנו נוסעים בקרוב לבית חולים ושיכין לעצמו כמה דברים. לא באמת חשבתי שניסע כל כך מהר, אבל לפחות שהוא יהיה מאורגן (יש להם נטייה להגיד שהם מוכנים, וכשצריך לזוז "רגע, שכחתי את זה ואת זה, 5 דק' אני מוכן" וכמובן שזה הופך לסיפור של שעה).

 

החלטתי שנלך ביחד להליכה, כדי שבעלי יהיה איתי לכל מקרה, וכך נראה מה מצב הצירים. עדין כל 5 דק, אבל מתחיל להתגבר. אני מרגישה שזה מתחיל לבוא מהגב – אז כנראה שזה צירים. חזרנו הביתה ואני עושה הכול על מנת להישאר בבית: להתכתב בפורום באתר, התכתבתי במסנג'ר עם חברה מחו"ל, אפילו שיחקתי באבלס. בין לבין נכנסתי למקלחת חמה עד שנגמרו המים. כמובן שהעברתי גלח"צ לכל מקרה שלא יהיה – צריכים להיות יפים לקראת בואה של הקטנה... יצאתי מהמקלחת בחזרה למחשב. התחלתי לנסות לתזמן ממש כמה זמן עובר בין ציר לציר וכמה שניות אורך הציר. כל 3-5 דק' ואורך הציר נע בין 40 ל 60 שניות. ואני ממשיכה להתעקש – כל עוד אפשר בבית אז בבית!

 

בסביבות 1:00 בעלי התחיל לנדנד שנצא. ראיתי תוך רבע שעה שזה מתחזק והתייאשתי. נסענו לתל השומר. התקבלנו במיון נשים ב 1:29. הגעתי לקבלה והיה שם מיילד מקסים בשם אמיר ועוד אחת שאין לי מושג מה שמה. הוא היה ממש מצחיק "למה באת?" ואני עונה "אני באתי כדי לצאת עם תינוקת". מקבלים חדר והוא בודק – פתיחה 2 ומחיקה 90-100 אחוז. רק 2??? הוא בטח צוחק עלי. שאלתי אותו מה נראה לו, "תראי, אני לא בטוח שזה יקרה הלילה, נעשה מוניטור, אולי תלכי הביתה". אמרתי לו שאני מפה יוצאת רק עם תינוקת. "המשמרת שלך מסתיימת ב-7, נכון? אנחנו עוד ניפגש".

 

מאותו רגע, "מוניטור" הפך להיות השטן בהתגלמותו. אני שוכבת, כי אי אפשר אחרת, והוא מחבר אותי לשני סטריפים שהדביקו לי את העיגולים הכחולים האלו לנשמה. הרגשתי שזה הדבר הכי כואב עלי אדמות. הם לחצו לי על הבטן בצורה מזעזעת!!! הוא ניסה לשחרר עד כמה שניתן. המוניטור התחיל ב 1:55 בהבטחה שתוך חצי שעה גג זה נגמר.

אחרי רבע שעה אמיר חוזר – הצירים לא סדירים. כן, אני יודעת, אבל הם מתגברים בכאב. הוא שאל אותי אם אני רוצה אפידורל, אמרתי שבשום פנים ואופן לא. הוא אמר שזה יכול להיות ארוך אז אולי רק בשביל האופציה. אמרתי, טוב אולי, נחליט אחר כך. בגיליון הוא רשם שאני מוכנה אולי לקחת. ממשיכים. אחרי 20 דק' הוא שוב חוזר, אמרתי לו שאני לא מסגולת יותר לשכב, אני רוצה לפחות לשבת. הסכים – באמת תודה... עוד חצי שעה של סיוט מלווה בכאבים. כל ציר בעלי מעסה לי את הגב, חשבתי שאני מתה מחוסר התנועתיות הזו. טוב כבר יותר משעה אני על המוניטור, מחכה שהרופאה תבדוק אותי והיא לא באה. לפחות שיחררו אותי מהכפיתה הנוראית הזו, ועל בטני 2 עיגולים סגולים וכואבים. התחלתי להתהלך בחדר להתמודד עם הצירים. תוך כדי גם הקאתי. בעלי ישר נבהל ואני שמחה – כשהגוף מנקה את עצמו הלידה קרובה. אם הכאב הזה לא מספיק בשביל חדר לידה, אז כנראה שבאמת חשבתי שאני גיבורה גדולה...

"הרופאה הגיעה גשי מיד לחדר שלה" אומרת המיילדת השנייה. רגע, אני באמצע ציר מאוד כואב, שתי שניות אני אנשום ואני מגיעה. "אם לא תבואי עכשיו היא תלך". טוב, בסדר, שיהיה. אני מנסה איכשהו ללכת עם הציר הזה שתקף אותי הפתח הדלת. אני מגיעה לדלת של החדר של הרופאה והמיילדת "חכי שהיא תסיים עם הפציינטית בפנים ואז תיכנסי". חיכיתי. חיכיתי, וחיכיתי וחיכיתי. תוך כדי אני מרגישה הפרשות צמיגיות. אמיר אמר שזה טוב כי זה אומר שהאזור גמיש ויש סיכוי ללידה טובה. אחרי 20 דק' היא יצאה וגם הרופאה – "אני עולה לחדר לידה". העיקר שאני אבוא מהר כדי לא לפספס... המשכתי לחכות עד שהיא הגיעה, תוך כדי שאני מהלכת במסדרון הלוך ושוב. מה שכן, הרבה יותר קל להתמודד עם הצירים כשהולכים. בסביבות 4 היא חזרה, בודקת, פתיחה 4, מחיקה מלאה, יאללה לחדר לידה. חזרתי לאמיר והוא אמר שנראה שזה מתקדם אם אני כבר בפתיחה 4. שאלתי אותו מהניסיון שלו, לפי הקצב שלי, מתי נראה לו שזה יקרה – "שעות הבוקר המאוחרות". אמרתי לו שלפני שהוא הולך הביתה שיעבור להגיד שלום, והבטחתי שאני עוד אסיים לפניו.

 

 

תעשי חוקן!


בחדר לידה מקבלת אותי מיילדת בשם אורלי. "תעשי חוקן, מקלחת ותלבשי את החלוק הזה. כשתסיימי תקראי לי, נבדוק אותך ונעשה מוניטור". מוניטור??? שוב? רק לא זה... החלטתי לקחת את הזמן במקלחת, המוניטור ממש לא בוער לי. אך הרצון העז לדעת היכן אני עומדת מבחינת ההתקדמות והרצון העז לגמור את זה ולפגוש את הקטנה, הוציא אותי מהמקלחת.

 

המיילדת בודקת, פתיחה 6 ושוב אני מוצמדת למוניטור. באותו רגע היו 2 מיילדות, אחת יותר מעצבנת מהשנייה. הן דנות בינן לבין עצמן על האישור שלי לקבלת אפידורל. אמרתי להן שאני ממש לא הסכמתי. זה שאמרתי לאמיר בקבלה שאני מוכנה שאולי יכינו אותי לכל מקרה, זה ממש רחוק מאישור לאפידורל. בכל זאת תקעו לי את המזרק ביד שמאל. אף פעם זה לא כאב לי, דווקא הפעם הרגשתי שדוחפים לי גזע ליד ולא מחט, גזע ארוך מאוד. שאלתי אם יש אפשרות לקבל משהו להקל, כי אני וצירים בשכיבה ממש לא הולכים יחד. "יש אפידורל ויש טשטוש אבל את לא מוכנה לקחת". נכון, אני לא מוכנה, אבל שמעתי שיש משככים. "אם את ככה בפתיחה 6 את לא תעברי את הלידה בלי אפידורל, אז אני לא מבינה למה את מתעקשת". ממש קרצייה. אפילו לא עניתי לה. שתי היאכנעס הלכו, ואחרי 10 דק אני מרגישה שקר לי ושהפרצוף שלי נרדם, נמלים. זה הולך וגובר ואני מתחילה לשקשק וכל העור ברווז. משם זה המשיך לאותה יד עם המחט, והמשיך מהברכיים ומטה. אמרתי לבעלי שיקרא למיילדת, זה לא הגיוני. כמובן שהסתומה הגיעה ולא היה לא מה להגיד חוץ מ"אפידורל". אמרתי לה שזה לא קשור, ואני רוצה להבין למה זה קורה. ואני ממשיכה לשקשק ולרעוד בלי שליטה, כמו אחרי הרדמה. שוב הן דנות בינן לבין עצמן ומציעות אפידורל. די, קרציות, תעזבו אותי.

 

פתאום הגיע לו אמיר המקסים מהקבלה. אמרתי לו שזה לא הגיוני מה שקורה לי, ושאני חיוורת יותר ויותר. הוא הציע שאכנס למקלחת להתחמם ואחרי שאצא אראה אם זה עבד או לא, ואולי גם ישכיח את כל ה"נמלים". המיילדות ה"אהובות" ניתקו אותי ונכנסתי למקלחת. איזה כיף, חמים ונעים. באיזשהו שלב היה לי קשה כבר לעמוד אז ישבתי כל הכיסא פלסטיק. מתנקה מקדימה וכשיש ציר מזרימה לגב ומעסה.

 

בסביבות 5:30 אימא שלי הגיעה. החליפה לכפכפים וישבה מולי במקלחת. התחלנו לדבר על כל מיני דברים – הכול כדי להעביר את הזמן – איך הייתה הנסיעה? מה מצב העייפות? בכל זאת, היא הגיעה מירושלים, בעלי העיר אותה כשהתקלחתי בפעם הראשונה בחדר לידה. בעודנו מדברות אני מרגישה שהכיסא מתמלא מים שהמשקל שלהם שונה, מרגיש אפילו טיפונת סמיכות. ואחרי שנייה עוד קצת מים שיצאו. אני יושבת לי בתוך ה"בריכונת" הזו. אמרתי לבעלי שיקרא למיילדת כי נראה לי שירדו לי המים. לא עברו 5 דק' וציר נוראי תקף אותי – יותר נכון, הגלובוס רצה לצאת מתוכי והרגשתי צורך עז לדחוף. לא דחפתי כי אמרו לי שיש צירים שמרגישים כך אך זה לא הזמן באמת. המיילדת שקיבלה אותי בחדר לידה מלכתחילה הגיעה. "תצאי, נבדוק אותך".

 

אני מנסה לקום, לצאת, קשה מאוד כי עוד דחף בלתי נשלט הגיע. אני עומדת באמצע חדר האמבטיה מנסה להגיע למגבת כדי להתחמם ולהתלבש ופשוט לא יכולתי. שוב התחלתי קצת לרעוד והמיילדת באה לראות מה איתי (אימא שלי ובעלי חיכו לי ליד המיטה). היא עזרה לי להתנגב ולהתלבש, בדלת של האמבטיה שוב אותו דחף ואני משתדלת לא לדחוף.

הגעתי למיטה, והיא קבעה "פתיחה 9 את בלידה". מה לידה? איך??? נכנסתי למקלחת בפתיחה 6...

 

 

שריפה, בעירה שם למטה


תוך שתי שניות היא ואמיר הוציאו עגלות ומגשים עליהם כל מיני ערכות בכל מיני צבעים – ירוק/כחול של בית חולים. והם פותחים ומכינים. תוך כדי אני מרגישה את אותו ציר ושריפה, בערה, שם למטה... באותו רגע השתוללתי, לא יכולתי. פתאום צרחתי כמו שבחיים לא חשבתי שאפשר כך לצרוח, זה היה בלתי נשלט. אמרתי לה שאני לא יכולה, שורף. היא אמרה שהיא מבינה ושאם אני מרגישה צורך לדחוף אז לדחוף כי הראש בספינה 3. היא אמרה שאדחוף כמו בשירותים, לטוסיק. אמרתי לה שהבערה בכלל לא משם אלא מאיבר המין. הכול שם בפנים שורף, כאילו מישהו שופך חומצה, ושופך ושופך. אף פעם לא אמרו לי שיש משהו שורף... ואני משיכה לצרוח – כל הצוות בערך נכנס לראות מה קרה... שלא נדבר על כל מה שיצא מכל כיוון אפשרי. אבל אני לא התביישתי, לא בצווחות ולא ביציאות. אמרתי לה שאולי ננסה תנוחה אחרת – בישיבה או כריעה, אולי ישרוף פחות. היא אמרה שזה לא משנה כי כך או כך זה ירגיש אותו הדבר. היה לי חתך פנימי והיא אמרה שהיא צריכה לחתוך. ממש לא עניין אותי באותו רגע, למרות שקיוויתי להימנע מחתכים. היא חותכת ואז המבצע מתחיל: אימא שלי מחזיקה יד ורגל שמאל, בעלי את יד ימין, אורלי משעינה את כף רגלי הימנית עליה ופתאום היא משנה מבט ומתחילה להיות אסרטיבית, ממש רס"רית – "תקשיבי, אני לא רוצה לשמוע ממך שום מילה, את לא צועקת ולא צורחת. את מבזבזת את הכוחות שלך על הצעקות במקום להשקיע בדחיפות".

 

בלי הרבה ברירות הקשבתי לה, השתדלתי לשתוק ותוך 2-3 לחיצות היא יצאה. אני לא מאמינה. בשעה 6:27, במשקל 2,890 הדולפין הקטן המקופל הזה שוכב לו בהמשך של המיטה בין שני הרגליים שלי. אני רק רציתי כבר להחזיק אותה בטירוף, שנריח אחת את השנייה. כבר רציתי כל כך להחזיק אותה, לגעת בה, לנשק, ללטף, לחבק, להריח.

 

ביקשנו איסוף דם טבורי, אז בין לבין הם שוב לקחו אותה וניגבו ורק אחר כך קיבלתי אותה. נישקתי אותה וחיבקתי אותה. העיניים שלה כל כך גדולות, והיא פותחת אותן כמו מופתעת, והיא כל כך שלווה ומתוקה. יצאה עם שיער קצת ארוך, ודומה לאבא שלה כך שאי אפשר לטעות.

 

ב-7 אמיר הגיע, בא להגיד שלום כמובטח. אמרתי לו "אתה רואה, אמרתי לך שאסיים לפניך..." הוא פשוט עשה לי את הלידה בגיחות הקטנות שלו.

 

והנה גולת הכותרת, המהממת שלי, נולדה בתאריך הלידה של שני ההורים שלה: ביומולדת לועזי שלי וביומולדת עברי של בעלי.

 

אין יותר יפה מזה!!!

 

כל זה קרה לפני שלושה חודשים, ומאז החיים לטובה משתנים. מאותו יום חיי השתנו מקצה לקצה. לכל מקום מתלווה אליי הנסיכה הקטנה.

 

בחג הפסח, הכרזנו בבית הכנסת על השם של האפיקומן הקטן שלנו שהצטרף למשפחה.

 

אני כל כך מאושרת. בראש סדר העדיפויות עומדת הקטנה, הבעל קצת מקנא ומוזנח... אבל אילו החיים. כשאתה ילד מרכז החיים הם ההורים, ובעיקר אמא. במהלך ההתבגרות מרכז החיים זה "אני ואני ואני". אחר כך בא הבן זוג עימו מתמסדים, והוא המרכז בחיים. וכשמגיעים הילדים, המרכז הכי מרכזי הזה, זה כבר לכל החיים.

 

אנחנו שתינו בבית, נהנות מכל רגע ביחד. אני מניקה, הרבה בזכות יועצת הנקה מדהימה. יוצאות לפארק, סבתא באה לבקר כל שבוע, אנחנו נוסעים אליה פעם בשבוע. מידי פעם קופצים לראות את הדודים ושאר המשפחה.

 

אז עכשיו אני כבר לא במרחק נגיעה, אני כבר שם. עכשיו אני במרחק נגיעה מבעלי, ועל זה בפעם הבאה!

תגובות הגולשים
+ הוסף תגובה