מהו מין העובר?

כל יום שעובר, כל שבוע שמתחלף, אנחנו מרגישים גדולים יותר. במיוחד שעוברים את שבוע 20 - עברנו חצי תקופה. עכשיו הספירה היא לאחור, מה שעברנו - נעבור. הגענו לשבוע 24, אבל הרבה יותר נחמד להגיד שנשארו רק 16 שבועות. והנה מגיע עוד רגע מרגש בתהליך - סקירת מערכות מאוחרת. נכון, גם המוקדמת מרגשת, למרות שהרופא שלי אמר שאני יכולה לפסוח על הבדיקה, היא די מיותרת לטעמו. האם נראה לך רופא יקר, שאני מעריכה עד מאוד, שאפספס הזדמנות להציץ אל פלא הבריאה הגדל בתוכי? לא ולא!

כולם מצפים ומחכים לסקירה המוקדמת, לא כי באמת מעניין אותם גודל הראש ואורך הירך. מעניין אותם גודל ואורך של משהו אחר לחלוטין... זה הקובע את מין עוברם. אני כלל לא רציתי לדעת מה יש לי. אמרתי לרופא בעדינות "אם אתה יכול לראות מה המין תשמור את זה לעצמך. תודה". להרבה אנשים זה נשמע תמוה "מה, את לא רוצה לדעת?" כאילו אני אימא ממש מוזרה שילדה לא מעניין אותה. ההיפך הוא הנכון, הילד שלי כל כך חשוב לי ומעניין אותי שאני אקבל אותו באיזה מין שיבחר. "אבל צריך להתארגן, להתכונן" אומרים כולם. מה כבר יש לעשות שמין העובר כל כך חשוב??? אני ממש לא מבינה. הרי אני לא אקנה הכול כחול לנסיך או הכול ורוד לנסיכה. הרי רובנו מזמינים חבילת לידה בתקווה שתשרוד לילד הבא, אז בכל מקרה נרצה להזמין משהו ניטראלי לו ולה. מה גם שאם מדובר בברית גם ככה לא ניתן לתכנן יותר מידי מראש, אנחנו לא באמת יודעים מתי הקטן יחליט להגיח לאוויר העולם.

את הסקירה הראשונה עברתי בהצלחה, יצאתי משם בלי שום ידיעה לגבי מין העובר. זה גם די נחמד לא לדעת כי בינתיים בעלי ואני וכל הסובבים מנחשים ומהמרים מהו המין. "אם יוצא פופיק זה בטוח בן, הבולבול דוחף", "האימא התכערה? היופי הלך לנסיכה". כל מיני מיתוסים יש לעניין, והאמת שזה די נחמד. כיף לשמוע מה אומרים ובסוף לדעת האם הם צודקים. גם יש כל מיני חישובים וטבלאות, שחלקם צודקים וחלקם רחוקים מאוד מהמציאות.

יצר הסקרנות של בעלי הולך וגובר. הוא מתעקש לדעת מה יש שם בבטן, או יותר נכון, מתעקש לוודא שמדובר בבן זכר. אחרי הכול, בעלי הוא נצר למשפחה מזרחית לתפארת שבכל הזדמנות מברכת אותנו "בשעה טובה, שיהיה בן זכר". ואני לא צריכה להזכיר את חשיבות העניין, לגרום לסבא גאווה, שהרי מדובר בנצר למשפחה שהוא עומד בראשה... האמת שככה זה כמעט אצל כולם - ברגע שזוג מבשר על הריונם המבורך, מברכים אותם בחזרה "העיקר שתהיה ברית". אני טוענת שזה כלל לא משנה, ונראה לי שההפתעה הגדולה לה מצפים ברגע הגדול בחדר הלידה עולה פי כמה על הידיעה מראש. מה גם שכבר שמעתי על כל מיני טעויות. וחוץ מזה, מה זה משנה, זה לא שאפשר "להחליף את הסחורה".

קיבלתי הפניה לסקירה השנייה, ובעלי לא מוכן שנחזור הביתה בלי הידיעה הגדולה. אמרתי לו שאם אני אתעקש הרופא לא יגלה והוא לא ידע... הלכנו והאמת היה מאוד מרגש. העולל הקטן קפץ והשתולל והיה חסר מנוחה לאורך כל הבדיקה. וכמו שאר חבריו העוברים, גם הוא מצץ אצבע ונופף לשלום. מה שכן, פתאום הוא מתח את רגליו ונשכב רגל על רגל על הגב, ממש כמו אימא שלו. בעלי היה מוקסם ומרוגש. נראה לי שמיום החתונה שלנו הוא לא היה כך. ואז הגיע הרגע הגדול - לגלות או לא לגלות? הרופא שאל מה אני רוצה, אמרתי לו שאני לא רוצה, אני יודעת שיש לי בת, נסיכה, עם כל הגלגולים והסלטות אני יודעת בבטחה שמדובר באקרובטית קטנה. בעלי ענה כצפוי שהוא חפץ בבן כמובן.

צריך להזכיר שאימא יודעת יותר טוב מכולם? כן, יש לי בת קטנה בבטן שפוצחת בהופעות כל כמה שעות. אין מאושרים מאיתנו בכל העולם. בעלי פתאום מתחיל להבין שייצור קטן לבוש בשמלה וסרטים זה לא רע בכלל. בתיק לבית החולים אני כבר אורזת מברשת וגומיות כי הילדה בטוח תצא עם קוקיות.

האמת שזה כלל לא משנה, ומה שחשוב שיצאו בריאים ושלמים, ושגם אנחנו האמהות נהיה בריאות.

שיהיה לנו המשך הריון תקין!