יום המשפחה

"למה אבא לא יכול לגור איתנו?" שואלת הילדה. "כי אבא גר בבית אחר" אני משיבה
|
הדפס
|
שמור

כמו בכל שנה, יום המשפחה הקרב ובא מכניס אותי ללחץ.
עד גיל 4 לערך היום הזה עבר "בשלום" ללא שאלות קשות. לניצן היה ברור שיש אמא, ואמא היא זאת שבאה איתה לכל מסיבה, אירוע או פעילות בגן. לפעמים היתה מצטרפת אחותה שקד, לפעמים סבתא וסבא. הכל בסדר וכך צריך להיות.
בגיל 4 ניצן מתחילה לבקר בבתי חברים אחר הצהריים, ולאט לאט מתחילה להבין... משהו כאן לא בסדר. משהו כאן שונה. אצלנו בבית חסר משהו. לחברות שלה (ברובן) יש גם אבא בבית. (במקרה שלי אני מתכוונת פיזית בבית, כי לניצן יש אבא).

צילום: מאיה אהרוני

"אמא", היא פונה אלי בשאלה: "למה אבא לא יכול לגור איתנו?" "כי אבא גר בבית אחר" אני משיבה לה. "את כבר יודעת את זה. זוכרת שדיברנו על זה שאנחנו משפחה קצת שונה ומיוחדת."


"אני ממש לא רוצה להיות משפחה מיוחדת. למה דווקא אני צריכה להיות משפחה מיוחדת? יותר כייף להיות עם אבא".
באותו ערב אני מוצאת את עצמי שוב חופרת במדפי הספרים, כדי להוציא את כל הספרים שהכנתי מבעוד מועד בדיוק לימים כאלה, שצפיתי מראש שיגיעו. במטרה להסביר ולשכנע אותה שיש לנו משפחה נהדרת (אולי גם קצת כדי לשכנע את עצמי?)


מאותו יום אנחנו מנהלות את הדיאלוג הזה אחת לכמה זמן. אומנם בסוף יש הסכמה שיש המון סוגים של משפחות והכל בסדר. אבל היות שהנושא עולה מדי פעם, אני מבינה שכנראה באיזה שהוא מקום זה עדין לא מרפה ממנה.


אין לי ספק בבריאותה הנפשית של הילדה, בשמחת החיים שלה ובביטחון שיש לה בקן המשפחתי שלנו. עם זאת, אני חוששת שאם נשאל אותה, או ניתן לה לבחור, היא מן הסתם תבחר במשפחה "נורמטיבית": אמא, אבא, אחים וכלב. כמה שאשקיע, אסביר, אלמד ואתן מקום להיותנו משפחה שלמה ונהדרת, כנראה שאני עצמי מסתובבת עדיין עם מעט רגשות אשם על הבחירה שבחרתי עבורה.

 

אני זוכרת איך באותו יום משפחה ראשון, שבו ביקשו בגן תמונה משפחתית, לא הסתפקתי בתמונה שלי, שלה ושל אחותה. עשיתי מאמצים עילאיים כדי למצוא ולו תמונה אחת שבה מופיע גם אבא שלה. רק כדי שתרגיש כמו כולם. רק כדי שלא תצטרך להתמודד עם שאלות מביכות בגיל כל כך צעיר. מן הסתם, השאלות יגיעו מאוחר יותר. אבל הרגשתי צורך לגונן עליה למרות ההשלמה שלי שאין בעצם על מה לגונן. כנראה שזה מסוג הדברים שחזקים מאתנו.

 

כשהחלטתי להיות חד הורית וללדת מחוץ לנישואין, עשיתי עם עצמי הסכם: אני שלמה עם ההחלטה! אין כל נזק במה שאני עושה, ואין שוב סיבה שלילדה יהיו חיים קשים. הכל תלוי באיך ומתי אציג ואסביר את פני הדברים. אסביר ואספר לבנות תמיד את האמת. העברת המסר תהיה ברורה, נקייה וללא התנצלות. אעטוף אותן באהבה, פירגון ותמיכה ואדאג שלא יחסר להן דבר. פיזית או נפשית.

 

אבל כשמגיע רגע האמת, ואת חוטפת את השאלה, היא ננעצת לך ישר בלב. את לא יכולה להישאר אדישה מול עיני הילדה. למרות שאת יודעת באמת שאין סיבה לכאב, הוא בכל זאת מופיע וצובט.

 

אבל אם נעזוב רגע את ה"דרמות", ביום-יום ילדים מתרגלים למציאות. היום היא יודעת להשיב לכולם כמעט על כל השאלות. ואף תשובה אינה מוזרה לה מידיי. היא ילדה שמחה, מוכשרת עם המון חברים וחברות. חייה את חייה בשלוה ובנחת.


ולכל אותם הורים בהתהוות, חדשים או חסרי תשובות, הנה כמה המלצות לספרי ילדים שאני אהבתי בנושא:

  • • כל אחד והמשפחה שלו – יהודה אטלס.
  • • נמרוד גם וגם – איציק יושע ( מתאים יותר לגרושים).
  • • אבא ואמא של טל נפרדים – שולה מודן (מתאים יותר לגרושים).
תגובות הגולשים
5. נעמה 21/02/2012, 13:01:50

גם בתי בת ה 4 כמו כל ילדי הגן לומדת עכשיו על המשפחה, וביישוב הקטן בו אנו חיות אנחנו המשפחה ה"לא-נורמטיבית" היחידה. אפילו הורים גרושים אין פה ברדיוס הקרוב. וזה בסדר לי וזה בסדר לה, וגם הגננת דאגה לדבר איתי מראש ולבוא עם הסברים על כל העושר של סוגי המשפחות ומה זו משפחה מצומצמת ומה זו משפחה מורחבת, והבת שלי בדיוק כמו שלך יודעת שאין שום דבר רע בלהיות מיוחד או שונה, ושיש לה משפחה תומכת ואוהבת גם אם אבא שלה לא בסביבה. רגשות אשם אין לי, אני שלמה לגמרי עם הבחירות שעשיתי. צביטה קטנה על הבחירה של אבא שלה לא להיות בתמונה בהחלט קיימת כשאני שומעת מישהו שואל אותה איפה אבא שלה, אבל כשאני רואה אותה עונה מבלי להתבלבל ומבלי להרגיש רע - התחושה הזו מתפוגגת ברגע.

+ השב
 
5.2. הלית חממי 22/02/2012, 18:26:07

אגב נעמה, מענין אותי מה היא עונה לשואלים אותה על אבא שלה?

5.1. הלית חממי 21/02/2012, 20:41:04
תודה נעמה. המשיכי לגדול אותה בגאוה.
4. שונית 21/02/2012, 12:17:06

אהבתי. נהנית לקרוא אותך!

+ השב
 
4.1. הלית חממי 21/02/2012, 20:39:53
תודה שונית.
3. נאוה 21/02/2012, 11:44:25

הכנות שלך, היושרה שלך, עם עצמך ועם בנותייך, פשוט מעוררות הערכה! כתיבה נהדרת ואמיצה.

+ השב
 
3.1. הלית חממי 21/02/2012, 20:39:12
תודה נאוה. את מוזמנת להמשיך לעקוב אחרי הטור שלי ולקרוא גם טורים קודמים.
2. נירית 18/02/2012, 09:35:13

כגננת לילדים בסביבות שנתיים, אני חווה את זה על בשרי כל שנה השנה יש לי ילדה לאם חד הורית כנראה מתרומת זרע . לפני יום המשפחה אני תמיד דואגת למנות את בני המשפחה באופן מוחשי ואני רואה את העיניים הבוהות שלה ,כל פעם שאני מזכירה אבא אבל חשוב מאוד לתת מהתחלה את התובנה שיש כל מני משפחות ואני כל פעם כשאני מגיעה אליה אני מדגישה שהמשפחה שלה היא אמא והיא וסבתא וסבא וכ"ו ואכן כתבת יפה החיים מזמנים כל מני דברים פעם זה היה הכל בסוד והכל נורא היום המציאות היא כזו והילדים גדלים בה שם המשחק הוא פתיחות לא לשמור שום דבר בסוד ולתת לילד להתבטא אפילו אם קשה לנו לשמוע בהצלחה לכולכן אני מעריצה את האומץ שלכן

+ השב
 
2.1. הלית חממי 21/02/2012, 20:38:23
תודה נירית. המילים שלך נותנות כוח.
1. אורלי 14/02/2012, 11:00:05

כמה יפה כתבת. קליל וזורם ומלא הומור ויחד עם זאת נוגע בנקודות כל כך רגישות שאנו חוות כאמהות חד הוריות. וכמו שכתבת שם - מדובר בעיקר ברגשות האשם (המיותרים בעיני) שלנו מול הבחירה (השפויה בהחלט) שעשינו. אני אוותר עליהם השנה ואמשיך לגדל ילד מקסים ושמח :)

+ השב
 
1.1. הלית 15/02/2012, 15:51:28

כמו שצריך. בחירה מצויינת. גידול נעים בריאות ואהבה.