שנת ילדים - חלק שני

בחלק הראשון של הכתבה התייחסתי למכשולים שמפריעים לנו להקשיב לאינטואיציות למלא אחר צרכי הלילה הרגשיים של הילדים. 

והנה כמובטח אני ממשיכה ומפרטת כיצד משפיעים המכשולים על ההורות שלנו:

המכשולים מבחוץ משבשים את עבודתנו: 

• אופן הטיפול בצרכים החומריים של הילדים הוא כל כך ברור ומובן לנו - אנו לא מתלבטים מה לעשות ואיך לעשות. אנחנו יודעים בדיוק מה נכון עבור הילד ומה עושים. אנו יודעים שבקור עלינו לדאוג שלילד יהיה חם, שכאשר הילד רעב עלינו לדאוג לו למזון, כשהילד עייף צריך לדאוג לו למנוחה, כשהילד חולה אנו מטפלים בו מסביב לשעון כל כמה שצריך ולעולם לא נשקול להתעלם ממנו. אנחנו מטפלים נקודה. כי זה מה שהורים עושים עבור ילדיהם. 

• בכל הקשור לטיפול החומרי בילדים אנו תמיד נדאג להם קודם - נאכיל אותם לפנינו, ניתן להם ממזוננו ונאכל אנו פחות, אם צריך נכסה אותם ולא נתכסה בעצמנו, נשהה את הצרכים שלנו ואף נחסיר מהם מבלי להרהר על כך, ממש באופן אוטומטי, מתוך אינסטינקט ותחושת בטן, מתוך אהבה וכובד התפקיד.

אם כן, מדוע בכל הקשור לטיפול בצרכים הרגשיים ההתייחסות הינה שונה? מדוע קל להכשיל אותנו? עדיין יש לנו את האינסטינקטים שלנו, האינטואיציות עובדות אותו הדבר, אך למרות זאת אנו מבולבלים, לא בוטחים בעצמינו, לעיתים אף כמעט השתכנענו להאמין שלילדים כלל אין צרכים רגשיים. על אף שהאינטואיציות שלנו אומרות אחרת, בכל זאת המכשולים שעומדים בדרכנו מצליחים לשבש ולטשטש אותן ובאופן מצער ולא מכוון לעיתים אנו מחסירים מהילדים את מה שהם חלק בלתי נפרד מתפקידנו וממחויבותנו כהורים– בטחון. הגנה. התייחסות לצרכיהם הרגשיים.

המכשולים מבחוץ מחלישים אותנו: 

• אנחנו מרגישים שאנו לא יודעים איך להיות הורים בלי הדרכה, בלי ספרים, בלי מומחים.
• אנו הולכים והופכים תלותיים בעצות, 'רצפטים', מתכונים מוכנים, טיפים, שאין קשר בינם לבין הצרכים האמיתיים של אותו הילד שלנו.
• יותר ויותר אנחנו מאמינים שיש כאלו שיודעים טוב מאיתנו כיצד עלינו לנהוג עם הילד שלנו ואיך לטפל בו. כמעט וגם מאמינים שאנו לא מכירים מספיק טוב את הילד שלנו, צריכים שמישהו אחר יפרש לנו אותו.

המכשולים מבחוץ הופכים את האינסטינקטים ההוריים שלנו לחסרי ערך, מיותרים – אם נקשיב להם הילד ייצא מפונק או לא מחונך היטב. שלא באופן מוצהר מכוונים אותנו להתעלם מהם ומאשימים שהבעיה היא אצלנו: אנחנו פשוט רגישים מידי (וכמה עצוב שרגישות לילדים הפכה להיות בעיה),

או 'לא משחררים',ואפילו – ובאופן מדאיג למדי – ישנם כאלו שמהעדר בקיאות והבנה בתהליכים ההתפתחותיים שמביאים לנפרדות בריאה, יכנו את אינסטינקט ההיקשרות של אם אינטואיטיבית לילדיה – סימביוזה, ויזהירו שהקשר בניהם הוא בעייתי ומסוכן. 

והנה לדאבון הלב, אנו הולכים ומתרחקים מהאינטואיציות שלנו וכוח ההורות שלנו הולך ונחלש.

מבלי שנרצה או אף נהיה מודעים לכך, המכשולים מבחוץ גם משבשים לנו את ההיררכיה הטבעית:
לא רק שאנו ההורים דוחקים עצמנו מבלי משים מעמדת המספק – מקום במדרג בו ההורה המבוגר והבוגר מודע לכל צרכי צאצאיו, מבין אותם ופועל לספקם כחלק חיוני ובלתי נפרד מהטיפול בצאצאים, אלא שלעיתים הילדים עצמם במקום לנוח בתוך ההיקשרות איתנו, הם במרדף וחיפוש, מאותתים לנו ללא הרף על צרכיהם, בשעה שהם אינם אמורים להיות מודעים להם כלל ולחסרונם בפרט.

ואחרי הכול - האם ניתן לספק לילדים שלנו את מה שהם צריכים?

התשובה לכך איננה פשוטה כי האמת היא שהערכים ותפיסות העולם שלנו ובעיקר – דרך החיים שלנו, כל אלה כבר מזמן אינם מתאימים לצרכיהם של תינוקות. כששני ההורים יוצאים לעבודה מידי בוקר, קשה מאוד לדאוג ולטפל בלילות בתינוק שמתעורר, גם אם באופן תקין. כששני ההורים שבים לביתם ולילדים אחרי שעות עבודה ארוכות, קשה מאוד לטפל בתינוק שמתקשה להירדם, גם אם באופן תקין.

אך זהו רק צד אחד של המטבע ומן הצד השני עומד ילד אנושי שצרכיו ההתפתחותיים - רגשיים מאז ומתמיד היו ונשארו אותו הדבר ואיננו יכולים להתעלם מכך. אסור לנו להתעלם מכך. כשתחושת הבטן מאותתת לנו, כשהלב אומר אחרת – אלו הם האינטואיציות שלנו שמסמנות לנו, מזהירות ומכוונות, אסור לנו להתעלם מהן. כאן זה גם המקום להביא בפניכם גילויים מתוך מחקרים אחרונים מתחום מדעי המוח אודות האינטואיציה האימהית: ממצאי המחקרים מעידים על כך שמצבי לחץ באימהות מחדדים את תשומת ליבנו, את הערנות ואת הרגישות על ידי העלאה של רמת הקורטיזול וכך מחזקים את הקשר בין האם לילדה.

אך האמת היא שאיננו זקוקים למחקרים שיגידו לנו את מה שכולנו יודעים ממילא ושיספרו לנו כמה כוחות ויכולות מסתתרים בכל אחד ואחת מאיתנו ההורים, בכל הקשור לילדים. האם ייתכן שאילו רק הייתה לנו מבחוץ את התמיכה הנכונה, את זו שאנו באמת זקוקים לה, תמיכה שמחזקת אותנו מול כל הקשיים ועוזרת לנו להתמודד עם הקיים במקום לנסות ולשנות ללא הרף את מה שלא הגיוני לשנות, תמיכה שעוזרת לנו להרגיש 'שותפות גורל' אמיתית ולא תמיכה שדוחפת אותנו לתחרות מן הסוג של 'איזה הורה הצליח לשנות את ילדו ואיזה הורה לא "חזק" מספיק' – האם ייתכן שאז היינו מוצאים בתוך עצמנו את הכוחות שיהפכו את הקושי הבלתי נסבל לקצת יותר אפשרי?...

הורים יקרים, משהחלטנו להפוך להיות הורים אנו מחויבים למצוא את הדרך שלוקחת בחשבון גם את ילדינו על כל צרכיהם. נכון, זה קשה להיות הורים בעידן המודרני אבל האם בשל הקשיים נשאיר את ילדינו מאחור? מובן שהתשובה היא שלילית ולכן עלינו להתמודד תחילה עם המכשולים שמסמאים עינינו, מקשיחים ליבנו וגם מקבעים מחשבותינו ולמצוא – כל הורה והורה לעצמו - את הפתרונות הייחודיים שמתאימים לו, לזכור שאין דרך טובה אחת ושעל כל הרגל נכון יש עוד 10 אחרים ובתנאי שהם אינם מתעלמים מהילדים.

מוטל עלינו תפקיד כבד מאוד שלמרבה התסכול איננו הולך לישון יחד עם הילדים ודווקא משום כובדו הוא מחייב אותנו שנהיה קשובים קודם כל לעצמנו, לאינטואיציות שלנו ולילדינו כי רק אנחנו ההורים מכירים הכי טוב את הילדים שלנו ויודעים מה הכי נכון עבורם. ביטחו בתחושותיכם, הקלו על ילדיכם לבטוח בכם ובכל הקשור לשנת לילה – היו שם בשבילם והזינו אותם עם כמות נדיבה של קרבה מגע וחום אנושי.

לחלק הראשון של הכתבה

על הכותבת: קרן מור, מנחת הורים מוסמכת בגישת ההיקשרות (לייף סנטר- המרכז להורות מקושרת). ייעוץ פרטי, הדרכת הורים, הדרכות לצוותי גני ילדים, הרצאות. בנוסף: הנחיית הורים מקוונת (תוכנית ד"ר ניופלד) - "הכוח להיות הורה" .