פתיתים של תקווה

כולם אמרו לי, שבגיל שנתיים, כבמטה קסמים, הילדים נהיים חולים הרבה פחות. השאלה היא, האם הספירה של גיל שנתיים מתחילה מיום ההולדת, או יומיים לפני גיל 3?

לצערנו, נועה שלנו עדיין לא הפנימה את האקסיומה המקובלת שטוענת שהזכות לחלות כל יומיים ניטלה מימנה מייד עם הגיעה לגיל מופלג זה. אנחנו לעומת כל יתר האנושות, ממשיכים בנוהל של הטבחים בצבא, שבוע כן ושבוע לא ובשביל הקטע – שבוע למה לא.

והסיבוב האחרון של נועה היה, מה אם לא – אבעבועות + חום גבוה, שיעול, נזלת, שכמובן נמשכו כמעט כל השבוע. ואז משתלטים עלינו הגנים הפולניים (גם אלה שלא נולדו פולנים, יש להם גנים כאלה – זה בדוק !!)

מה נעשה? הילד לא אוכל, הוא נחלש, אין לו כוח, איך הוא יבריא... מתחילים לחשוב איך לפנק את הקטן החולה. לא משנה מה ומתי העיקר שיאכל. אפילו כל החוקים שאנחנו משתדלים כל-כך להקפיד עליהם לפתע – נעלמים ומתאדים.

לדוגמא, "וטו במבה", במיוחד אם מצוננים ויש ליחה, להוציא מוצרי חלב מהתפריט כשיש ליחה. הילדה סוף-סוף מבקשת גבינה, אני בשמחה מגישה עם כפית, אחרי שני ביסים היא מוסיפה, "במבה". ואני מבלי להתבלבל שולפת ממעמקי הארון את החטיף האסור. והגברת הקטנה "בנון שלנטיות", טובלת את הבמבה בגבינה ומתמוגגת. ואני בשמים – הילדה סופסוף אוכלת.

קולה – בטח שלא בבית ומחוץ לבית מידי פעם. וכשחולים עם חום. הילדה לא שותה. אני אומרת לעצמי כל מה שהיא תסכים לשתות היא תקבל – העיקר שלא תתייבש. SMS לבעל, "תקנה לנועה קולה בדרך חזרה" (ומתכננת את תהליך ה"גמילה" אחרי ההחלמה).

אוכלים בכסא אוכל ומכבים את הטלוויזיה – מי זכר את זה בכלל. לא משנה איפה, העיקר שתאכל. יתלכלך?!?! ננקה, לא נורא.

בלי להגזים ארבעה ימים היא לא אכלה בכלל, ובליל יום רביעי (שלוש לפנות בוקר התעוררה עם חום גבוה מאוד, נתנו לה תרופה) וכשהחום התחיל לרדת התיאבון נפתח: "אמא לחם" – מייד קיבלה פרוסת לחם, עוברות כמה דקות: "אמא, גבינה" – קיבלה. עוד 5 דקות והגברת מבקשת חביתה... כן - גם את זה קיבלה ב 3:45. העיקר שתאכל...

במהלך ימי המחלה ניסיתי לפתות אותה בכל מיני מטעמים שהיא אוהבת, 95% נשאר מיותם בצלחת, והמקרר התמלא במנות מגוונות. ביום השישי למחלה – נולד מתכון חדש שאותו אני רוצה לחלוק איתכם.

מנה מהירה להכנה, רכה בפה והריח מעורר תיאבון: מתכון – פתיתים של תקווה:

מרכיבים

• 2 כוסות פתיתים מבושלים עם רוטב בולונז (נשאר מאתמול)
• 1 ביצה גדולה
• 1/2 כפית אבקת שום
• 1 כפית של פרורי לחם
• מלח

כלים דרושים: כף לטיגון, מחבת טפלון – חם, צלחת מרופדת בנייר סופג.

הוראות הכנה

1. לפורר את הפתיתים, להוסיף את הביצה לערבב היטב.
2. להוסיף את אבקת השום והמלח.
3. אם הבלילה קצת נוזלית ניתן להוסיף עוד קצת פרורי לחם, להמתין 5 דקות שהתערובת תספוג את הנוזלים. בעזרת שתי כפות, ליצור את הלביבות, ולצקת על המחבת החם.
4. חשוב לטגן על אש בינונית, על מנת למנוע שהקציצה תישרף מבחוץ ותישאר לא מבושלת מבפנים.
5. כמו כן, לילדים קטנים, בניגוד אלינו, קשה לאכול אוכל שהוא יותר מידי קראנצ'י, הוא עלול לשרוט להם את החך או את הגרון – חשוב לשים לב לנקודה זאת, על מנת שבפעם הבאה הילד לא יפחד להתנסות במאכל דומה.
6. ילדים מאוד אוהבים "אוכל עצמאי" – לאכול בעצמם, בלי שיתערבו להם. לכן, הקציצות נחשבות למנה מנצחת.
7. כדי להוסיף עניין לטעם - לא לשכוח תוספת צבעונית של ירקות טריים בצורת פרח המעטר את הצלחת, נשמח את הילד והקיבה שלו.

לכל מרימי הגבות, שלא מבינים מה הקשר בין קציצות לפתיתים – עד שלא טועמים לא מאמינים. אמא שלי אפילו הכינה פעם מ"עודפי יצור" של חמין – לביבות....
בקיצור, אין גבול לבישול והמחבת "סופג" הכול. צריך רק לקחת מרכיבים /מנות שאוהבים ולשנות להם את הצורה הסופית – והטעם הטעים נשאר.

יתרון למתכון
חיסכון, 5 דקות הכנה + 10 דקות בישול – ארוחת חטיפים מוכנה, ובמקרר יש מקום פנוי למנה חדשה.

רעיון למתכון
הבסיס למתכון הנוכחי הוא פתיתים, אבל כל תחליף אחר יעשה את העבודה: אורז, אפונה, אטריות, קינואה, תירס. ושילוב של כמה מרכיבים ביחד עם הביצה תעשה חגיגה בפה. המנה אמנם מיועדת לילדים, אבל מהר מאוד זו יכולה להפוך למנה לכל המשפחה. מצוין לפיקניק, וחטיף טעים לדרך בנסיעה ארוכה.

שתהיו בריאים ותיהנו מהגשמים!