טיפים להתמודדות עם גיל שנתיים הנורא

כל מי שיש לו ילד בן שנתיים, מכיר את הסצנה הבאה: את יושבת על ספסל בגינה, מפטפטת עם השכנות, הזאטוט המתוק שלך משחק בחול עם הילדים. פתאום, בלי שום סיבה נראית לעין, הוא שופך את כל החול מהדלי על הראש של הילדה שלצידו. היא פותחת בסדרת צווחות, את מסתכלת עליו ולא מאמינה: הוא ממשיך לשחק, כאילו כלום לא קרה...

את לא יודעת מה לעשות קודם: להתנצל בפני אמא של הילדה על ההתנהגות הפרועה של הילד שלך, להוריד לילדה הבוכיה את ארגז החול מהראש, או לתפוס את "הפושע" .

"למה אתה מרביץ? (אין תשובה).

"אני לא מרשה להרביץ" (עדיין אין תשובה).

"תבקש סליחה"...

וכל זה בלי להזכיר את כל הקהל מסביב שמסתכל בעיניים רעבות לרכילות עסיסית

ואולי גם הסצנה הזו מוכרת לכם: הפעם, הגעת להתארח עם הילד המתוק שלך אצל הדודים. הוא כמובן מגיע עם כמה צעצועים מהבית (ליתר ביטחון). מהר מאוד את והדודה עוברות לקפה ושיחה במטבח, והילד פונה לעיסוקיו. עולם חדש נגלה לעיניו, מלא צעצועים חדשים. הוא נוגע בכולם, משחק, הופך את כל החדר בנחת.

ואז... הבן דוד שולח יד לבובה רותי שהבאתם מהבית "ז ה ש ל י י י י – צרחה איומה קורעת את השלווה. את נזעקת מייד לעזרת הבן דוד "...תן לו קצת, זה לא יפה, תראה איך הוא נותן לך לשחק בכל הצעצועים שלו..."

לא יעזור בית דין! מכאן ואילך הילד לא זז ממקומו. הוא שומר בחירוף נפש על רותי שלו....

ואלו רק שתי דוגמיות קטנות, עוד לפני שהזכרנו את ההשתטחות על הרצפה באמצע הקניון, ואת ההתנהגות שלו כשהוא מזמין חבר הביתה ולא נותן לו לגעת בכלום. מה עושים? מדוע הילד שלי מתנהג ככה? הוא אגואיסט? (או שקיבל בתורשה את האופי של דוד שלו).

אפשר להירגע. זה לא החינוך הגרוע שלך, ולא הפינוק מהסבתא. הוא גם לא אגואיסט בפוטנציה. הוא פשוט נמצא בשלב התפתחותי שבו הוא רואה את העולם מבעד לרצונותיו וצרכיו בלבד. לשלב זה קוראים: חשיבה אגוצנטרית

בשלב זה הילד אינו מבין כיצד אחרים מרגישים באותו מצב, הוא מניח שכולם חושבים ומרגישים כמותו. ולכן כשהזאטוט שלנו מרביץ או לא כ"כ אוהב לחלוק בחפציו, זה לא בגלל שהוא גדל להיות ייצור אגואיסט וחסר התחשבות בזולת (כמו שאנו, האמהות, כבר רואות בעיני רוחנו את הזוועה) . ומאותה סיבה זה גם לא כ"כ יעיל להטיף לו ש"אסור להרביץ זה כואב" – כי מבחינתו כל עוד זה לא כואב לו, זה לא כואב בכלל.

ילדים בגיל הזה מאד מבלבלים. מצד אחד, הילד שלנו נראה גדול וחכם, הוא שולט יפה בשפה ויכול להביע את עצמו, הוא מסוגל להבין מושגי זמן פשוטים, הוא מששחק במשחקי דמיון תואמי מציאות (משכיב את הבובה, נותן לה לאכול). אבל מצד שני, הוא פתאום נסוג להתנהגות "תינוקית" כמו בכי למשך שעתיים כי שכחנו שזה תפקידו הבלעדי לפתוח את הדלת, או להיגרר עם בובה מרוטת עין לכל מקום...

הנה כמה טיפים שיסייעו לכם לעבור את התקופה הזו בשלום:

1. ילדים בגיל הזה רוצים לעשות הכל בעצמם – אם הוא מסוגל, אם זה לא מסכן אותו וגם אם זה לוקח קצת יותר זמן, תנו לו. (לדוגמא: לאכול, להתלבש, לטפס לכסא באוטו, להסתבן) זה נותן לו הרגשה של ביטחון, שמאמינים ביכולתו. זיכרו: זה אולי לוקח קצת יותר זמן, אבל התפרצות זעם נמשכת הרבה יותר זמן והיא גם הרבה יותר מתישה.

2. שתפו את הילד - ילדים, כמו גם מבוגרים רבים, אוהבים לדעת מה עומד לקרות – אם אתם מתארחים אצל חברים, ואתם יודעים שלילד קשה להיפרד, ספרו לו שהביקור עומד להסתיים, "אנחנו הולכים הביתה בעוד כמה דקות", אותו דבר תקף גם לגבי האמבטיה, ארוחת ערב, וזמן השינה. ספרו לו מה עומד לקרות, זה יקל עליו ועליכם במעברים.

3. האם הוויכוח הכרחי? – אם לא, ותרו מראש – כי אם תוותרו בסוף, הילד ירגיש שניצח, וכל דבר יהפוך לזירת מאבק. אם זה הכרחי, הציגו את זה ככלל, חוק ואל תכנסו בכלל לוויכוח "אצלנו בבית אוכלים רק ליד השולחן". כשזה כלל, אין צורך להטיף ולשכנע.

4. הילד נגרר לכל מקום עם הדובי, בובה, שמיכה, חיתול – לחפץ הזה שהם לוקחים לכל מקום קוראים "חפץ מעבר" והילד זקוק לו. אל תיקחו אותו מהילד. הוא עוזר לו, מנחם אותו ומרגיע. גמילה מחפץ המעבר היא כמו גמילה ממוצץ. גם אל תנסו "לעבוד עליו", כי כאשר יגלה את התרמית הוא ייעלב וייפגע. כבדו את הצורך הזה, גם אם לכם החפץ נראה מיותר.

5. שלך שלי, ושלי שלי! – הילד רוכב בגינה על הבימבות של כולם, אבל שמישהו יעיז לגעת בבימבה שלו!!! גם בנושא הזה חשוב להתייחס בכבוד ולא להילחם. זה שלו, והוא לא מוכרח לתת. אפשר להציע לו להתחלף, אבל לא להכריח (זוכרים? השלב האגוצנטרי, "חוק החילוף" לא עובד).

6. יש ילדים שקטים וביישנים ויש ילדים יותר פעילים ותוקפניים - ,כל עוד זה לא קיצוני לכיוון אחד, שני המקרים נורמלים לחלוטין. להגיד לילד "זה כואב לו שאתה מרביץ, או "איך היית מרגיש אם היו עושים לך את זה" זה לא צעד יעיל בגיל זה. עם זאת תפקידנו כהורים לעזור לילדנו להבין ולדעת כיצד נהוג להתנהג בחברה. "אני לא מרשה להרביץ" בגובה העיניים (ולא בצעקה מהסלון), ברור וישיר. בלי יותר מידי מלל והסברים

7. הילד לא נותן לגעת בכלום אבל רוצה להזמין חבר, מה לעשות? – עבור ילדכם - חדרו הוא מקדשו. חשוב לא לוותר על ההזמנה כי אין דרך אחרת ללמוד. אבל אפשר להקל על האירוח: כמו בסעיף 2 שתפו את הילד: ספרו לו מה עומד להתרחש "דני יבוא, וירצה לשחק בצעצועים שלך..." אפשרות אחרת היא לבחור ביחד עם הילד מספר צעצועים שיותר קל לו לחלוק אותם ולהוציאם מחוץ לחדר, ושכל האירוח יתרחש במקום אחר בבית ולא בחדרו.

אבל הכי חשוב, תמיד לזכור, זה נגמר מתישהו. ואז מתחילים דברים חדשים...

על הכותבת:

נועה ציטרין-סיבוני, מנחת קבוצות הורים, מומחית לגיל הרך. בוגרת המרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים. בעלת תואר בפסיכולוגיה וחינוך ו Bed בחינוך מיוחד. מנהלת פורום הורות-ייעוץ מומחים בפורטל דולה. נשואה ואמא ל-3 ילדים.  noasibony@bezeqint.net