גברים בחדר לידה

עד לפני מספר שנים, חדר הלידה היה טאבו לגברים. אבל הגבר של היום הוא לא מה שהיה פעם. כמו שהוא לוקח חלק בכל הבדיקות בהריון, ומזדהה עם אישתו, כך הוא גם נכנס איתה לחדר הלידה, כדי לקחת חלק פעיל ולראות את הנס מתרחש, כשהוא הופך להיות אבא.

אם האב אינו מוצא את עצמו בחדר הלידה. המיילדת קולטת מייד עם מי יש לה עסק, ואם הבעל מטריד, מטריח, ואינו מסייע, היא תדע לשלוח אותו ברגעים הקריטיים לצד השני של בית החולים להביא צמר גפן. מי שרוצה באמת לסייע, צריך ללמוד מה לעשות. בן הזוג צריך להיות הגורם המקשר בין אישתו לבין הצוות הרפואי וצריך ללמוד את כלי המשחק. היולדת איננה יכולה לרדוף אחרי המיילדת שיצאה לחדר אחר, היא אינה יכולה לחפש את הרופא המרדים, כדי שיזריק לה אפידורל, וזה תפקידו שלבן הזוג. היא צריכה גם מישהו שיתן לה לשתות, והוא צריך לדאוג שתאכל, אם היא יכולה.
לא כל קורס הכנה ללידה מכין את הגבר לתפקיד החשוב של עזרה, תמיכה ועידוד. קורס ההכנה ללידה במרכז דולה מלמד את בני הזוג כיצד לעזור לבת הזוג כשהיא כואבת ודואבת, הן בבית, לפני שמגיעים לבית היולדות, והן בחדר הלידה. הוא לומד כיצד הוא יכול להזכיר לה לנשום עמוק, לסייע בדמיון מודרך, בעיסויים בזמן הכאב, בלחיצות רפלקסלוגיה על כפות הרגליים, לסייע בעיסוי פרינאום, אם המיילדת איננה עושה זאת בעצמה, ולהחזיק לה את היד, כשהיא רוצה ולחוצה.

אחד התפקידים שהגברים לוקחים על עצמם בדרך כלל בשמחה הוא הנצחת האירוע. אם בצילומים או בווידאו. הם באים מצויידים להפקה, עם כל העזרים, כדי לא להחמיץ, אבל בלהט האירוע, הם עלולים לשכוח ללחוץ על הכפתור ברגע הנכון. אפשר לשים את הווידאו על אוטומט, שיצלם, ולחתוך בעריכה את כל מה שלא צריך, ואת המצלמה צריך להניח במקום נגיש, שאפשר לראות אותה ולא לשכוח לצלם.

יש גברים שאינם מעוניינים לראות בדיוק מה קורה שם למטה, בלידה עצמה. אבל בזמן הקריטי הוא יכול לעמוד לצידה, לאחוז בכתפיה, לחבק, ללטף, לנשק, ולא להסתכל.

אחרי הלידה, הגבר יכול להשתתף בחיתוך חבל הטבור, לחבק את התינוק בזרועותיו, וכמובן לקחת אותו לבדיקה בתינוקיה, בזמן יציאת השיליה.

מתברר, שהגברים של היום אינם מוכנים לוותר על חוויית הלידה. אבות פעם שנייה ושלישית, מספרים על חוויה מדהימה.
רם, 39, היה פעמיים בחדר הלידה עם רעייתו. בפעם הראשונה עם הבת הבכורה ובפעם השנייה בלידה טבעית של בנים תאומים. הכניסה שלו לחדר הלידה הייתה מאוד טבעית בעיניו. "הכל תלוי ברמת הזוגיות וברמת השיתוף של בני הזוג. אני מכיר את אלה שבורחים, כדי לא לראות, אבל אפשר להיות שם, ולא לעמוד ממש מול בזווית לא מחמיאה. אני באתי כדי לעודד, לתמוך, לשעשע אותה, וגם אין כמו החוויה העצומה של לקבל את התינוק שנולד לידיים, ולהיות הראשון או השני שמחזיק אותו אחרי הלידה, והוא פוקח עיניים ומביט בך בפעם הראשונה. זה משהו שאין לו תחליף".

יניב, 33, חווה לפני כחודשיים לידה שנייה, ו"ברור שהייתי בחדר לידה. גם הפעם זה היה לי הלם טוטלי. לא רק בפעם הראשונה. עשיתי הכל: עיסוי פרינאום, נשימות, שלחו אותי להביא מים, החזקתי לה את היד, מה שצריך.

לפני הלידה הראשונה היינו בקורס הכנה, אבל זה לא מספיק. זה יותר בשביל האישה. את הגברים לא מכינים ללידה. צריך קורס רק של גברים. עם אחווה גברית, ושיספרו לנו את האמת. מה לצפות, מהצד שלנו. מה צריך לעשות. שלא יהיו הפתעות. צריכים גם להכין אותנו למה שקורה אחרי הלידה. גם הגברים עוברים שינויים. יש אחריות מסוג חדש, בתור אבא. קורה משהו לזוגיות. חשוב שנדע מה הולך לקרות לנו".

אורי, 34, הפך לאב בפעם השלישית לפני שישה חודשים, ובכל שלוש הלידות הוא היה נוכח בחדר הלידה. "אני משתדל לא להפריע, ולעשות מה שאשתי מבקשת. אני לא יודע איך לעזור, יש בחדר הלידה אנשים שיודעים יותר טוב ממני, ואני ובעיקר מצלם, עד שהמיילדת כבר ביקשה ממני לעזוב את המצלמה ולעזור לאשתי. אבל ברצינות, אני לא מוותר על החוויה של הלידה. זה משהו עצום. לא זוכר חוויה אחרת בחיים שהייתה כל כך חזקה עבורי".

שבי, 44, הפך לאב לפני 8 וחצי חודשים. "בטח הייתי בחדר לידה. רציתי להיות שם, כי זו גם הילדה שלי. אשתי הייתה צריכה עזרה ואני הייתי שם כדי לעזור לה כמיטב יכולתי, אפילו בעצם נוכחותי.

בהמתנה, היה מייגע. 36 שעות בחדר לידה, ולפני כן עוד כמה שעות של צירים בבית. הבעיה שלנו היא שהייתה מחיקה של צוואר הרחם אבל לא הייתה פתיחה וזה לקח המון זמן והמון נסיונות של זירוז, אפידורל, ועדיין לא עבד.

בסוף שלחו אותנו לקיסרי. הצוות אמר לה שאין טעם שתסבול עוד. נכנסתי לחדר ניתוח. בזמן שהכניסו אותה לקחה אותי אחות הצידה, נתנה לי בגדים סטריליים והסבירה לי מה התהליך. התיישבתי ליד אשתי. הצצתי מעבר לפרגוד, וראיתי איך דוחפים את הידיים פנימה ומוציאים את הילדה. אחר כך הראו לנו אותה. נשקתי לאשתי, ואמרו לי ללכת עם הילדה לחדר התינוקות. היא נשארה לסגירה. הילדה צרחה, צרחה, צרחה, וברגע שגמרו לעטוף אותה, החזקתי אותה בידיים. הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליה זה לומר לה את כל מה שאמרתי לה לתוך הבטן. ובמשך 40 דקות לא הפסקתי לדבר, ואז הגיעה האחות של התינוקיה. כל הזמן שדיברתי אל הילדה, היא הסתכלה אלי במבט מהופנט. אין מצב שאני אוותר על החוויה הזו.

ברגע ששמו אותה בעגלה להעביר אותה לתינוקיה התחילה לבכות שוב. נשענתי על העגלה, והילדה הסתכלה אלי ולאט לאט נרדמה. זה היה קטע מדהים.

דבר אחד שאני יכול לומר בוודאות, גם מהתבוננות סביב באבות אחרים, זה שהעובדה שרעייתי ואני בני 40 פלוס, רק עוזרת. יש בשלות לכל העניין והרבה פחות לחץ מהורים צעירים יותר עם ילד ראשון".

גל, 37, הפך לאב לפני שנתיים. הוא סירב להיות בלידה. "לא רציתי בשום פנים להיות נוכח בלידה. שמעתי על מקרים לא מעטים של גבר שצפה בלידה עצמה מקדימה ונוצרה לו לאחר מכן דחייה גופנית מאשתו. זה מראה לא מלבב. אמרו לי שאפשר לעמוד מאחור ולהחזיק לה את היד. אבל לא מצאתי לנכון. זה שאני בעלה לא אומר שמבחינת האישיות שלי אני יכול לספק לה את הכוחות הנפשיים ולעזור. בלידה עצמה רציתי להישאר מאחורי הדלת. רציתי להתרכז בתהליך של עצמי באותו רגע. זה גם קשור בשמרנות באופי שלי. בחינוך. באתי מבית שמרני. לא כל התהליכים המודרניים הם דבר טוב.

לאשתי היו צירי לידה קשים. 34 שעות. יום וחצי. ישבתי לידה, החזקתי לה את היד וחיזקתי אותה. לא נחתי דקה. לא עזבתי אותה עד שנוצרה פתיחה והיא קיבלה אפידורל. אז יצאתי וחיכיתי מעבר לדלת נפעם. אחרי ששמעתי שהתינוקת יצאה, ועטפו אותה בסדין, נכנסתי לחדר הלידה. מאז אני צמוד לבת שלי ולא עוזב אותה".