עילי, בני האוטיסט

 עילי שלי אוטיסט. הבן שלי. בני בכורי בן ה-11, יפה מאין כמוהו. ואני כל כך סולדת מקלישאות שמצדיקות את קיומן. לא, הוא לא מדבר. אף מילה. לא קורא לי אמא, לא מתקשר לחבר לקבוע איתו לחוג כדורסל, לא מספר לאבא מי לעג לו היום, לא מחשב כמה שנים נותרו למסיבת בר המצווה, לא מתמכר ל"שמינייה" או ל"אי", או למשחקי הפלייסטיישן האלה שבני 11 מתמכרים אליהם.

אין לי בעיה עם ילדים. אני מגדלת שלושה כאלה, אבל ילדים בני 11, חיוניים, קולניים, שמתגודדים בקניון ומרעישים כאילו רק הם קיימים בעולם, מטיחים בפני בכל פעם את טרגדיית חיי.

קשה לי עם הגיל הזה. בשנה הבאה יהיה לי קשה עם בני ה-12. וככה, בכל שנה, אין שום מנוס מלהתמודד עם מה שהיה צריך להיות. ובעיקר עם מה שאין. כי הבן שלי אוטיסט. ממוקם בקלאסיקה של הסקאלה. בלי הנחות בדיאגנוזה, בלי ורוד בפרוגנוזה. וכן, ראיתי את הסרט בבי.בי.סי וגם בערוץ 8. איך התקשורת אוהבת כשמנצחים. בסיפור שלי יש מלחמה עקובה מדמעות, אבל אין שום ניצחון. יש עצב תהומי שאינו מרפה, ולעולם לא ירפה.

עילי שלי מאושר. בוודאות. החיוך היפה שלו לא מש מפניו, כשהכל בסדר. ואם לא בסדר, אני בדרך כלל יודעת למה. בדיוק כמו שידעתי מה מטריד אותו כשהיה בן יומו. הבנתי אותו ללא מילים, כמו כל אמא. 11 שנים נקפו. הוא גבה וגדל, ול"פוקס קיד" אין מה להציע לו ללבוש. והדיאלוג בינינו נותר ללא מילים. רק חיוך מלא שיניים ומבט בוהה בנקודה אחת בתקרה ששנים אני מנסה לפצח. ואין לי תשובות.

בבוקר, כשהוא יוצא להסעה לבית הספר המיוחד שלו, שנייה לפני שאני סוגרת את הדלת, אני תמיד קוראת לו בשמו. משחקת ברולטה מזוכיסטית משלי ומצפה למבט שלו. יישיר אלי מבט או לא? יחייך אלי או לא? "עילי", אני קוראת לו, "אמא אוהבת אותך". הוא מסתכל עלי ומחייך. ונוסע לו לדרכו. לחוות עוד יום שלעולם לא אדע איך הוא באמת עבר עליו, לראות מראות שלעולם לא אדע מהם. להרגיש, לשמוע, לצחוק, לכאוב, ואני לא אדע כלום בסוף יום. שלוש שורות במחברת קשר לא אמורות לסכם יום בחייו של ילד בן 11.

הרגע המזוקק הזה, כשאני מקבלת ממנו חיוך כל כך תקשורתי, כל כך אמיתי, נוגעת לא נוגעת בבן שהיה צריך להיות לי, מבהיר לי בכל בוקר מחדש: אני לא אמא שכולה, אבל אני אמא אבודה. אבד לי הבן שהיה צריך להיות לי. אבד לי עתידו ואבדו לי חלומותיו. ככה, בלי להזהיר, בלי להכשיר. בטח ובטח בלי להבהיר.

אני כל כך מבינה את בני בן ה-9, שהצביע בשיעור על "מכת בכורות" כשהמורה רצתה למנות את הבנים הבכורים. בלי לשוחח על זה, בלי לבקש ממנו, מכורח הדינמיקה של משפחה שמשתדלת להישאר שפויה - הוא נטל עליו את הבכורה.

הקטנה אינה מבינה למה אמא כל כך שמחה כשהיא נדבקת בכינים. אף אחד לא נתן על זה את הדעת, אבל כינים הן יצורים כל כך תקשורתיים. מקפצות בשמחה מראש אל ראש. ועילי, לצערי הרב, הוא מעולם לא נדבק בכינים.  מעולם לא התקרב עד כדי כך.

מדריך לאבחון מוקדם של אוטיזם אצל התינוק תוכלו לקרוא בקישור זה.