היום הראשון בגן

יותר מ-20 שנה חלפו מאז שליוויתי את יונתן, בני הבכור, לגן בפעם הראשונה.

הוא היה בערך בן שנה, ואני ריאיינתי בערך כל גננת בעיר, עד שנבחר הפעוטון הנכסף. כמה ימים לפני פתיחת שנת הלימודים, הגענו ליום היכרות עם אנשי הצוות – ויונתן התרוצץ נלהב בין הנדנדות, הבימבות וכמויות המשחקים והבובות על המדפים. ואני חשבתי לתומי כי טוב. שום דבר לא הכין אותי לרגע האמת.

אחרי שעתיים הסתגלות (ביחד עם ההורים) התבקשו כל ההורים לצאת מהגן. אחת מנשות הצוות לקחה את יונתן על הידיים והוא הושיט לי שתי ידיים קטנטנות, המבט שלו היה מפוחד וחסר אונים. והוא צרח בקולי קולות "אמאאאאאאאאאאאאא".

אני זוכרת שכל מה שרציתי באותו רגע, זה לחטוף אותו אלי ולברוח משם.

בימים הבאים, הבכי הלך והתגבר, הייתי עומדת מחוץ לגן, מנסה לזהות את הקול שלו בתוך מקהלת הבכי שבפנים והלב שלי נקרע. הרגשתי האמא הכי נוראית בעולם. כשהייתי מספרת לבעלי בדמעות, כמה זה קשה, הוא אמר: "את מגזימה, אפשר לחשוב".

"מגזימה? אתה מוזמן לקחת אותו מחר בעצמך" אמרתי.

למחרת בבוקר התחלפנו, אני חיכיתי בבית, ושני הגברברים יצאו לגן. לא חלפה חצי שעה, ודלת הבית נפתחה ושניהם חזרו. "אני לא עומד בזה" בעלי אמר. וברח לעבודה....

הסתגלות לגן חדש - כך תעשו את זה נכון

הקליטה בגן החדש לא הייתה קלה בכלל, ואני וחושבת שמה שהציל אותי מלוותר, הייתה העובדה הפשוטה שלא הייתה לי ברירה. הייתי חייבת לחזור לעבודה.

במרחק הזמן (והניסיון) אני יודעת שלמרות המצוקה שלו וכאב הלב שבפרידה, שום טראומה לא נגרמה. המצוקה שלו הייתה אמתית, אבל כדי להסתגל למקום החדש, להתאקלם בו ולהתגבר, הוא היה צריך שאני אצא מהגן. אין דרך אחרת.

יש ילדים שמסתגלים מהר, אחרים מגיבים בעוצמה: בכי, עצבנות ואפילו רגרסיה (קושי להירדם, הרטבה, התקפי זעם). כל אלה ייעלמו כלעומת שבאו כשהילד יתרגל למסגרת החדשה, לסדר היום החדש ובעיקר לדמויות המשמעותיות החדשות שילוו אותו מעכשיו בכל יום בגן.

בואו נראה איך אפשר לעשות את זה טיפה יותר קל, שלב אחרי שלב:

• נסו להגיע לגן בין הראשונים - במיוחד בתחילת השנה, כשהרבה ילדים בוכים (ובכי כידוע זה מדבק...)  נסו להגיע מוקדם יותר. הגן שקט ורגוע ואנשי הצוות פנויים לקלוט את הפעוט ביותר סבלנות ותשומת לב, ולהסיח את דעתו בחיבוק ובמשחק. במהרה תגלו, שלילד יש העדפה לגננת או לסייעת מסויימת, ואיתה קל לו יותר להירגע.
• ילדים אוהבים טקסים -  זה משרה עליהם ביטחון ושקט. בדיוק כמו בטקס שינה (שגם הוא סוג של פרידה) צרו סדר פעולות שחוזר על עצמו בכל בוקר. זה נותן לילד הרגשה של מקום מוכר וידוע ותחושת שליטה במרחב החדש של הגן. 
• אם יש לו חפץ מעבר – אפשרו לו לקחת אותו. זה מנחם ומרגיע.
• ועכשיו לחלק הקשה: הפרידה - גם אם הילד עסוק ונראה שיש לכם הזדמנות לחמוק החוצה, אל תיעלמו לו! אולי חסכתם מעצמכם באותו רגע את כאב הלב, אבל שברתם את אמונו, ועכשיו הפרידה תהיה קשה לו הרבה יותר. תאמרו לו שאתם הולכים, חבקו אותו באהבה, ואם יש צורך בקשו את עזרת הצוות שיעזרו לו ברגעי הפרידה. תשתדלו לא לחזור לאחור ולא לדבר ולהסביר יותר מידי. זה רק מבלבל את הילד שמרגיש את חוסר הביטחון שלכם.
• איסוף מהגן – גם כאן חשוב לשמור על רוגע וביטחון. אל תקפצו על הילד ואין צורך לשאול אותו אם הוא בכה היום. והכי חשוב: אל תדברו עם הגננת מעל לראשו (למרות הסקרנות לשמוע את כל הפרטים). ילדים קולטים ומבינים הכל, הדבר האחרון שהוא צריך עכשיו זה לשמוע את הדאגה שלכם או את הערות הגננת.
• אחר הצהריים – הורים רבים מדווחים שבימי ההסתגלות לגן, גם אחר הצהריים הופכים להיות קשים, והילד יותר נודניק ו"נדבק" – שחררו איפה שאפשר, זה לא הזמן להתעקש על מה שלא חייבים. תשתדלו להיות סבלניים ורגועים. זה יעבור.

בשלב הזה גם רצוי לא להעמיס שום דבר חדש: לא חוגים ולא חברים חדשים אחר הצהריים. הכל יחכה. כל מה שהוא צריך עכשיו זה אתכם רגועים ונינוחים ואת הבית המוכר והאהוב שלו.

מעברים זה סיפור לא קל גם לנו כמבוגרים. כדי שיתרחש תהליך הסתגלות טוב, הילד צריך שתצאו ותתנו לו להתמודד. להתאקלם ולהתגבר.

עשו זאת בהדרגתיות, ברגישות ובהמון אהבה וביטחון. זו הזדמנות נפלאה עבורכם לבנות אמון ויכולת התגברות.

יונתן כבר בן 21 ואת נוקי הגננת המיתולוגית לא פגשתי הרבה שנים. אבל בכל פעם כשהיינו נתקלות זו בזו ברחוב היא הייתה צוחקת עלינו : "40 שנה הייתי גננת, בחיים אני לא אשכח את בעלך שחזר עם הילד הביתה".

בהצלחה!

נועה ציטרין-סיבוני, מדריכת הורים פרטנית, צוות הפורום "התפתחות התינוק והילד".

יש לכם שאלות? הצטרפו עכשיו לפורום התפתחות התינוק והילד של פורטל דולה למשפחה בפייסבוק.