שפת הטף - הרקע המחקרי

מחקר שביצעו שתי מומחיות בהתפתחות ילדים, ד"ר לינדה אקרדולו מאוניברסיטת קליפורניה בדייויס וד"ר סוזאן גודווין מאוניברסיטת קליפורניה בסטניסלאוס, במימון המכון הלאומי לבריאות של ארה"ב מצא, כי תלמידי כיתה ב', שעד גיל שנתיים השתמשו בשפת סימנים לתינוקות, נמצאו בעלי מנת מישכל הגבוהה ב-12 נקודות לעומת ילדים בני גילם שלא נחשפו לסימני התינוקות.

לתוצאות דומות הגיע גם ג'וזף גרסייה, מחבר רב המכר וסידרת קלטות וידאו בשם "סמן עם תינוקך: כיצד לתקשר עם תינוקות לפני שהם יכולים לדבר". גרסיה, חוקר שפת הסימנים האמריקנית (לחרשים) וחוקר התפתחות בשלבי הילדות הראשונים, שם לב, כי תינוקות שומעים להורים חרשים יכלו להודיע על רצונם וצרכיהם הרבה יותר מוקדם מתינוקות להורים שומעים. מן המחקרים של גרסיה עולה, כי באמצעות הסימנים הקשר בין הורים לתינוקות יכול להתחיל כבר בגיל 8 חודשים, ולא להתעכב עד להשלמת ההתפתחות של יכולת הדיבור בגיל 16 עד 18 חודשים.

שנים לפני כן, בשנת 1973, בספרו "עולם התינוקות (בתחילה לא היו מלים)", התייחס פרופ' כלב גטניו ליכולת השכלית ולרמת המודעות הגבוהה של התינוקות, בתקופה שלפני התפתחות מערכת הדיבור. הוא הגיע למסקנה שצריך לחשוף את התינוקות כמה שיותר למבעים מילוליים לצד מבעים בלתי מילוליים, כך שכל ילד יוכל לקלוט את מה שהוא מסוגל, בלי שיוגבל על ידי גורמים חיצוניים, שאינם יודעים מה הוא מסוגל לבצע.

עוד במאה ה-19 האמריקני תומאס הופקינס גאלאדט הבין את הפוטנציאל הטמון בשימוש בסימנים אצל ילדים שומעים. גאלאדט (1787-1851) גילה את עולם החרשים כשפגש ילדה בת 9 בשם אליס קוגסוול, בת השכן, חרשת ללא שפה בכלל. הוא החל ללמד אותה לתקשר עם הסובבים אותה, לימד אותה לקרוא ונמשך לתוך עולם החרשים. הוא יצא לאירופה, מאחר שצרפת הייתה חלוצה בתחום שפת הסימנים. בבריטניה עצמה צידדו דווקא בהוראה של קריאת השפתיים. בסמינר בבריטניה נפגש עם לורן קלארק, מורה חרש מצרפת, שדיבר בשפת סימנים, ושכנע אותו לבוא עמו לאמריקה להקים את בית הספר האמריקני לחרשים במדינת קונטיקט. לימים הפך בית הספר היסודי שהקים לילדים חרשים למכללה ולאוניברסיטה.

גאלאדט הקים את CODA אירגון של "ילדים שומעים להורים חרשים" כדי לענות לצרכיהם המיוחדים. במעקב אחרי הילדים הללו ראה עד כמה סייע להם השימוש בסימנים, שבאמצעותם שוחחו עם הוריהם, לתקשורת מוקדמת עם הסובבים אותם, אך הוא לא הביא זאת לכלל יישום.

מחקרים חדשים בתחום העצבים הראו כי האזורים במוח השולטים בפה ובדיבור והאזורים השולטים על תנועת כפות הידיים חופפים במידה רבה וגם מתפתחים יחד. הוראה של תנועות פשוטות, או סימנים, לתינוקות לפני שהם מסוגלים לדבר, היא דרך להתחיל את תהליך השימוש בשפה ואת התקשורת האנושית, כאשר במקביל נוצר גירוי להתפתחות שכלית. השיחות בסימונים וללא מלים מביאות עמן יתרונות כמו הגדלת אוצר המלים, קשר עמוק יותר בין הורים לילדים, שיפור ההערכה העצמית והפחתת התקפי הזעם במהלך תקופת "גיל שנתיים האיום" אך גם הרבה לפני כן.
פרסום תוצאות המחקרים הללו, הוביל לדרישה עצומה בארה"ב ובשאר המדינות המפותחות לקורסים, לסדנאות, לקלטות וידאו ולספרים. "סימני תינוקות: כיצד לדבר עם התינוק שלכם לפני שהוא יכול לדבר", ספר של ד"ר אקרדולו וד"ר גודווין המבוסס על מערכת הסימנים הפך לרב-מכר בארה"ב וגם תורגם לעברית, אך לא זכה בישראל לתשומת לב הראוייה. בארבע השנים האחרונות, בעקבות המחקרים המדעיים, נערכות סדנאות רבות להורים ולמטפלים, שמטרתן להעשיר את "אוצר הסימנים" של התינוקות, כדי שלא יסתפקו רק בנפנוף יד לשלום. "אם הילד יודע לנופף לשלום, הוא גם יוכל לסמן שהוא צמא, רוצה לאכול, חם, קר ועוד הרבה סימנים, ולחזק את הקשר עם הוריו ועם הסובבים אותו". היכולת לתקשר הופכת את השהות במחיצת התינוק למהנה יותר, כששני הצדדים מבינים זה את זה