תביאי מגבת, אנחנו מתחילים בלידה

מאת: גל
שלום לך תינוק יפה שלי,
עברו 3 ימים מאז לידתך ורק עכשיו אני מרגישה מוכנה לכתוב את סיפור הלידה המדהים והמופלא שלך. רק עכשיו, מפני שראיתי אותך ביום הלידה, יום לאחר מכן, יומיים לאחר מכן, והיום, ביום השחרור שלך מבית החולים זכיתי להחזיק אותך בידי, לבחון אותך היטב, ולהרשות לעצמי להירגע באופן סופי….

אתה בטח מכיר אותי היטב. שמעת את קולי, כשהסברתי לאמא לגבי הלידה שלך, עוד כשהיית בבטן של אמא… הרגשת את ידי כשעיסיתי את אמך… בעטת בי, בכל פעם שלטפתי את הבטן של אמא… ובזמן הלידה – הסתכלת עלי במבט כ"כ עמוק – כאילו למדת להכיר את פני.
אבל למרות שאני משוכנעת שאתה מכיר אותי, אציג את עצמי לפניך. קוראים לי גל, ואני חברה של אמא. אנחנו רוקדות ביחד בכל יום שלישי. ליוויתי את אמך לאורך כל ההריון, והייתי הדולה שלה (כלומר – לימדתי אותה לאורך כל ההריון – עליך, על הלידה, על תפקידה ותפקידיך בלידה; תכננו איך תעבור את הלידה, מתי ניסע לבית החולים; היא התייעצה איתי לגבי כל דבר, ובעיקר – דיברנו עליך.)
ביום ראשון בבוקר אמא התקשרה אלי וסיפרה לי שכמעט קראה לי בערב הקודם, כי הרגישה צירים, אבל הלכה לישון והצירים נפסקו. באותו בוקר אמא לא הלכה לעבודה, ובמקום זה הלכה לרופא, סיפרה לו מה קרה, והוא אמר שאלו כנראה לא היו צירים (כי אחרת – לא היו נפסקים). זה היה גם מה שאני חשבתי...
ביום ראשון בערב, בשעה 20:10 נכנסתי הביתה לאחר שחזרתי מקניות. שמתי את השקיות על הרצפה והתחלתי לפרוק אותן. בשעה 20:18 התקשרה דודתך, שביקרה אצל אמא ושתתה איתה כוס קפה/תה ואמרה לי להגיע. עזבתי מיד את הקניות, חטפתי את התיק, ורצתי לאוטו. היה לי ברור שאסור לאבד שנייה.
בשעה 20:23 עצרתי את האוטו ליד הבית שלכם.
רצתי פנימה ומצאתי את דודתך עם שתי אחיותיך הקטנטנות (בשבילך הן תמיד תהיינה גדולות..) בחדר, ואת אמא נשענת על מכונת הכביסה באמבטיה, בצירים... מזיעה... וכואבת...
היה לי ברור לגמרי, שכל התכנונים על להתחיל את הלידה בבית, להתקדם לאט, ולהגיע לביה"ח מוכנות ללידה – הכל לא יקרה כמו שתכננו...
היה לי לגמרי ברור, שחייבים להגיע מיד לביה"ח....
ניסיתי להבין כמה זמן אמא נמצאת במצב הזה, ודודתך אמרה לי שלפני חמש דקות הן שתו כוס תה ודיברו, ופתאום אמא אמרה לה – "תקראי לגל".
אמרתי לדודתך להוציא החוצה את אחיותיך ולפנות את הבית, וביקשתי שתודיע לאבא שיגיע לבלינסון כי אנחנו מייד נוסעות לשם ללידה.
עזרתי לאמא להגיע לפינת אוכל (ליד דלת הכניסה) ואז קרה לאמא משהו קצת מביך... (כשתגדל – היא תחליט אם לספר לך או לא....)
חזרנו לאמבטיה, ועזרתי לאמא להתנקות ופתאום אמא אמרה לי "הראש יוצא.... אני מרגישה את הראש...".
שאלתי אם היא בטוחה שזה הראש, או שהיא מרגישה לחץ, והיא היתה בטוחה שזה הראש (נו, טוב, היא מכירה את זה ממש טוב....)
נגעתי... והרגשתי את הראש שלך... הייתה הכתרה...
פתאום שמעתי קול. הסתובבתי ועמדה שם אשה. שאלתי: "מי את?" והיא ענתה: "אני צ'. אני הדודה של מ'" (מ' יהיה הכינוי של אמך). אמרתי לה: "נעים מאוד, אני גל. אני הדולה של מ'. תמצאי מגבת, תפרשי אותה על המיטה, אנחנו מתחילות לידה".
היא היתה לגמרי בשוק, אך לאחר שנייה התעשתה ועזרה לי לעזור לאמא לעבור לחדר השינה. פרשנו מגבת (שמצאנו באמבטיה) על המיטה, ועזרתי לאמא לשכב.
שאלתי את צ' אם היא יכולה לעזור לאמא להזדקף קצת, לתנוחת ישיבה, ולתמוך בה, אך היא היתה כ"כ מבוהלת, שלא יכלה. אמרתי לה להתקשר למד"א ולהחזיק אותם על הקו.
הרמתי את הרגליים של אמא וראיתי את הכתר שלך.
לא הייתי בטוחה שהראש שלך יעבור בלי לקרוע את אמא, אז הכנסתי את הידיים פנימה, ועשיתי לה עיסוי פרינאום (ושוב – כשתגדל, אמא תסביר לך מה זה....).
ואז – הרגשתי את חבל הטבור הדוק סביב צווארך. אמרתי לצ' שתודיע במד"א שחבל הטבור כרוך והדוק סביב הצוואר, שאני לא מצליחה לשחרר, ושאני מצליחה להרחיק קצת את חבל הטבור, כדי לאפשר לך לנשום... החזקתי עם 2 הידיים את חבל הטבור ואמרתי לאמא שבציר הבא אנחנו מוציאות את הראש....
אמא, מתוך הסימום שהיתה נתונה בו (חמוד שלי, זו עבודה של האנדורפינים... כשתגדל, אסביר לך מה זה...), לחצה בציר – והראש שלך היה בחוץ!
הודעתי לצ' שתגיד שעדיין אני לא מצליחה לשחרר את חבל הטבור...
חיכיתי שתעשה את הסיבוב (שאתה אמור לעשות כדי לצאת לגמרי מתוך אמא).... אבל זה לא קרה...
הצבע שלך היה לא טוב, אז אמרתי לצ' שתודיע בטלפון שאני מחלצת כתף.
אמרתי לאמא שבציר הבא אנו מוציאות את הכתף שלך, ואז – כולך תהיה בחוץ.... הסברתי לאמא איך ללחוץ וחשבתי לעצמי – במקרה הכי גרוע אפרוק את הכתף שלך – אבל בבית החולים יתקנו לך את זה....
חיכינו שיגיע ציר ואז, בציר הבא - ביד אחת המשכתי להחזיק את חבל הטבור רחוק מקנה הנשימה שלך, וביד השנייה – הידקתי את הכתף שלך לגוף, עשיתי לך את הסיבוב (שהיית אמור לעשות בעצמך, אך לא עשית) וחילצתי את הכתף שלך....
תוך 2 שניות היית לגמרי בחוץ....
ואז הצלחתי לשחרר בעדינות את חבל הטבור מעל צווארך.
אהוב שלי – כל הלידה ארכה אולי 3 דקות....
אני חושבת שאלו היו ה-3 דקות הארוכות ביותר בחיים שלי....
יצאת עם צבע לא טוב, מתוק שלי... היית אפור לגמרי... ואני עטפתי אותך בחולצה שהיתה על המיטה (של אמא או של אבא, אין לי מושג...), ניקיתי אותך, עיסיתי אותך, וחיכיתי לראות שהצבע שלך ישתפר... ובינתיים – כל הזמן ביקשתי ממך לבכות... כל הזמן אמרתי לך – "תבכה, מתוק שלי, תבכה...".
פתאום אמא התרוממה ושאלה – "למה הצבע שלו כזה??" עניתי לה: "הוא יהיה בסדר, מתוקה שלי, הוא יהיה בסדר... תתפללי איתי..."
מתוק שלי, אמך ואביך הם אנשים מאמינים... ואני – עד הלידה שלך הייתי חילונית גמורה... בלידה שלך עברתי התחזקות אמיתית... התפללתי מתוך נשמתי לאלוהים... שיתן לך כוח... שיעזור לי לעזור לך... שיקח ממני ויתן לך.... ואפילו – שייקח אותי ויתן לך (היה לי ברור, שאם יקרה לך משהו – אני לא אוכל להמשיך אחרי זה...).
המשכתי לבקש שתבכה – ביקשתי ממך ובקשתי מאלוהים....
ופתאום – פקחת עיניים, הסתכלתי עלי במבט ממוקד... ואז – פרצת בבכי... ואני בכיתי איתך... בכי של הקלה...
כל ימי חיי לא רציתי לשמוע תינוק בוכה, כמו שרציתי לשמוע אותך ברגעים האלו...
ואז – הגיעו הפראמדיקים של מד"א!!!
הם לקחו אותך, נתנו לך חמצן, בדקו אותך...
פתאום מיכל, הפראמדיקית, שאלה – "מי חתך את חבל הטבור?" עניתי לה "אני לא חתכתי את חבל הטבור. רק לאחר הלידה הצלחתי לשחרר אותו מהצוואר של התינוק... אפילו מספריים אין פה... הרי גם אם הייתי תופסת את חבל הטבור בשתי ידיים ומושכת אותו – לא הייתי מצליחה לנתק אותו...".
היא תפסה עם קליפס את מה שנשאר, והפסיקה את הדימום...
לקחו אותך עם אמא לחדר הלידה באמבולנס, ואני דהרתי כמו משוגעת אחרי האמבולנס באוטו שלי.
בכיתי והתפללתי לשלומך כל הדרך...
איך הגעתי לחדר הלידה - זה כבר סיפור נפרד....
אבל הצלחתי להגיע...
כשנכנסתי לחדר הלידה כבר טיפלו בך 3 רופאים.
אח"כ אמא ספרה לי, שכשסיפרה שבלידה היתה עם דולה, הם הבינו מזה – שהיא תכננה לידת בית...
מתוק שלי – זה היה הדבר הכי לא נכון שאי פעם נשמע!!!
יום אחד כשתגדל – תספר להם את זה....
ואני.....
אני כרגע מתאוששת ממה שעברנו ביחד – אמא, אתה ואני (וגם צ' כמובן, שהיתה איתנו כל הזמן בחדר).
היו לי הרבה שעות של בכי, של התפרקות, של שחזור הרגעים הקשים שעברנו שם כולנו...
אבל – היום השתחררת מביה"ח, ומיד כשהגעתם הביתה, הגעתי גם אני...
החזקתי אותך – ורוד, יפהפה, רגוע ונינוח.... הסנפתי אותך אל תוכי... נשמתי אותך עמוק... לא יכולתי להסיר ממך את עיני... לא יכולתי להפסיק לגעת בך...
ככה בדיוק רציתי אותך...
אהוב שלי, עדיין אין לך שם... רק בברית יודיעו הוריך על שמך...
בשבילי – תמיד תהיה אור שלי.....
אוהבת אותך בכל נשימה,

גל