מחתונה לחדר לידה

מאת: רוני
יום שלישי, פעמיים כי טוב. הערב - החתונה של האחות הקטנה של בעלי. יצאתי מהעבודה מוקדם. בדרך החוצה נכנסתי לשירותים. גיליתי הפרשה חומה, מעט צמיגית. לא להתרגש יותר מידי. רק לאחותי סיפרתי. אספתי את הגדולה שלי מביה"ס והתייצבנו במספרה. (החלטתי כבר קודם שהיום אני מפקירה את שערי בידי הספרית לבייבי-ליס ומה שיהיה יהיה... (בדיעבד זה היה סיוט – מתכון טוב לכאב ראש; מושכים לך את השיער, מכשיר הפן מרעיש ללא הרף ובנוסף פולט חום נוראי ולקינוח - הדיבורים והפטפטת במספרה – זה כבר מוגזם.. no more!!)

הגענו הביתה. מקלחת מהירה. תסרוקת לנסיכה שלי. בודקת שכל הבגדים של כולם מגוהצים ומוכנים. קופיקו הקטן ואבא מגיעים מהגן. אין זמן למנוחה. קופיקו ואבא מתקלחים. אימא מוציאה את קופיקו מהמקלחת ו... אופס.. מה זה היה!? זה היה ציר-צירון??!!
ממשיכים להתארגן. ושוב.. צירוני??!! ובתוכי אני כבר יודעת ומזהה. הצירים התחילו ואין לי עוד הרבה זמן. הבטן מתהפכת. הראש חושב.. עוד לא הכנתי תיק לבי"ח. עוד לא הכנתי תיק לקטנה. יש ערימה של כביסה של הילדים. יש כלים בכיור. הבית הפוך. מה יהיה?? יש עוד חתונה היום... הלו? את שם בפנים, את יכולה להתאפק קצת? וידעתי.. שלא ממש...
יפים ומאופרים יצאנו מהדלת. הספקתי לבקש מאימא לעשות את הכביסה של הילדים. להכין בחופזה תיק ללידה שלקחנו איתנו, לצלם כמה תמונות של הילדים היפים שלי במצלמה, ויצאנו לאולם הארועים בקצה השני של העיר.
בדרך עוד הספקתי לסמס לאחותי ש"יש צירים!" ולחוות עוד 2-3 צירים בדרך.
הגענו לאולם. כולם חיוכים. נשיקות. חיבוקים. לקרובים שרצו לשמוע סיפרתי שיש לי צירים אבל כולם חייכו חזרה וחשבו 'בסדר, צירים, יש לה עוד זמן'. אז זהו, שלא!
אחותי והורי הגיעו גם. הספקנו ללכת לשירותים להבין שהדימום שהחל קודם לא החריף. לנסות לשכנע אותי שאני עוד אזכה לעמוד בחופה. כל ציר הרגיש מאיים יותר מקודמו. עוד ציר אחד ליד השולחן של ההורים והדמעות החלו לזלוג מעצמן. ידעתי שזהו. ושאישי לא יהיה שם לצידי ושיש לי עוד לחצות את כל באר שבע עד שאגיע לחדר הלידה. אחותי אפילו לא הספיקה לטעום מהמטבוחה ומיהרנו לאוטו. בעלי הספיק להגיד לאחותי שתתקשר אליו תיכף שנדע כמה פתיחה... (בדיחה...). הדרך היתה סיוטית. חגורת הבטיחות היתה העוגן שלי כי החזקתי בה בכל כוחי. ומזל שהחלונות היו סגורים ולא שמעו אותי צורחת "אימאאאא!!" "אבאאאא!!", שמישהו יעזור לי... זה כואב.. וכאלה..
הגענו-התפרצנו לקבלה של חדר לידה. ולא היתה שם אחות. הרופאה שקיבלה את פני ביקשה באדישות שאמתין בחוץ. "לכולם פה יש צירים חמודה, תמתיני בחוץ". עשיתי לא עם הפנים והיא הבינה שאני בלחץ. "תעלי למיטה" היא אמרה והמשפט הבא היה.. "הראש בחוץ!! לא ללחוץ! אחות! קדימה לחדר לידה!! וככה הובהלתי לחדר לידה על עקבים ובגדי אלגנט של חתונה של אחותו הקטנה של בעלי, שאפילו לא הספקתי לראות. היתר היה כ"כ מהר. לחיצה אחת הראש יצא ומייד אח"כ (בכאבים שאין לתאר) הגוף כולו. אחותי, שלימים נקראת "דולתי", היתה בשוק. המיילדות לא הפסיקו לחייך ולהתלהב מהיולדת האלגנטית, שילדה עם הבגדים, התכשיטים והאיפור. והייתי הסיפור החם של חדר לידה באותו ערב.
עדי היתה מתוקה מאין כמותה. ינקה יפה ובילתה איתי שעה ארוכה בהתאוששות.
בחתונה – הרב הספיק לברך את התינוקת הטריה בזמן החופה.
את הכלה לא ראיתי אבל יש הוכחה שהייתי בחתונה. מזל שהספקתי לעשות כמה תמונות.

שיהיה רק בשמחות!