הלידה שהתחילה בנפאל

יעל, בת דודתי שבאה לבקר אותנו בנפאל, חוזרת מטראק של שבועיים בהרי האנפורנה, שומעת את הבשורה ראשונה, ואחריה קיבלו טלפון משמח בארץ כל יתר בני המשפחה, כולל סבא וסבתא שלי, בני 80 + , שיזכו לראות נינה ראשונה. כולם מתרגשים...

במהלך ההריון "סחבתי" את נועה איתי לכל מקום - נפאל, תאילנד, וביקורים בארץ, בקלות ובלי שום קושי. והיא, המדהימה הזו, כאילו הרגישה שגם ככה כל הטיסות האלה, והמרחק מהמשפחה והחברים מעיקים עליי, אז החליטה לחסוך ממני תופעות לוואי נוספות. אז את ההריון העברתי בלי בחילות בכלל, בלי כאבים, בלי צרבות. ממש מלאך הילדה הזו, ועדיין לא נולדה.

גם את הבדיקות חילקנו בין היבשות, סקירה ראשונה בארץ, סקירה שנייה בתאילנד, בדיקות שגרה בנפאל , 3 תאריכי לידה משוערים מ 3 רופאים שונים...

כחודשיים לפני הלידה חזרנו לישראל.

אז אמרתי כבר שאת ההריון העברתי בקלות, בלי תופעות נלוות של בחילות וכו' ... מה שלא נחסך ממני, זה הכאבים של סוף ההריון. חודש לפני תאריך הלידה המשוער התחילו התכווצויות בבטן וכאבי לחץ במפשעות. לא יכולתי לתפקד, לא יכולתי ללכת, לשבת, לשכב הייתה משימה מסובכת וכואבת גם כן, אין מה לדבר על לישון בלילה, סבלתי, ופיללתי שההריון הזה כבר ייגמר.

בכוחותיי האחרונים עליתי וירדתי במדרגות הבניין 5 קומות, בלילה סקס, למחרת שוב מדרגות, בלילה שוב סקס... אתם יודעים, כל מה שהחבר'ה ממליצים יתקבל בברכה, רק שתצא ממני כבר.

ושוב, המלאך המקסים שלי, נועה הקטנה שלי, שמעה את תחינותיי והחליטה שוב להקל עליי.

שבועיים לפני התאריך המשוער היא החליטה - היום אני יוצאת.

וכך, לפנות בוקר אחד של שבוע 38, בשעה 5 בבוקר, מתוך נמנום, התחלתי להרגיש את כאבי הצירים הראשונים. ולמרות כל הכאבים הקודמים, ידעתי. הפעם, זה הדבר האמיתי. הכאבים היו נסבלים. ידעתי שמחכה לנו יום קשה, ולכן, הגעתי להחלטה - אני עדיין לא זזה מהבית. וקובי - הוא עדיין ישן. לא הערתי אותו.

בשעה 7 בבוקר, הערתי את קובי. התקשרנו לאחותו, ששאלה אותי על תדירות הצירים. ואחרי שעניתי לה - "כל 4 דקות" קיבלתי ממנה את התואר הרשמי והמחייב של מופרעת על כל הראש ונשלחתי להסתכלות (או לבית חולים).

האמת שציפיתי למשהו יותר כואב. ובכל זאת, בגלל התדירות של הצירים, החלטנו לקחת את התיק ולנסוע לבית החולים.

בבית החולים קיבל אותנו צוות מקסים שכלל את הדודה יהודית, דודה של קובי, והמיילדת שלי. בבדיקת המוניטור נראו צירים בתדירות של 3 דקות בערך, חזקים וגבוהים מאוד. ואני, רגועה לגמרי וחושבת לעצמי - אם אלו הצירים שכולם מדברים עליהם, אני מוותרת על התכניות שמראש היו לי ללידת אפידורל. אני עוברת את זה בקלות!

למרות הצירים החזקים. פתיחה של 2 סנטימטר בלבד. הולכים לטייל קצת. אחרי שעה וחצי של סיבובים בבית החולים, חזרתי, רק בשביל לשמוע שיש התקדמות של סנטימטר אחד בלבד. עכשיו יש פתיחה של 3. וואוו. כמה לא מעודד. כמה רחוק זה נראה.

14:00 בצהריים. שולחים אותנו לחדר לידה. איזה כיף. עכשיו זה אמיתי. המיטה המגניבה הזו שראיתי בסיור ובתכניות ההכנה בטלוויזיה, עכשיו היא לגמרי שלי. רק שלי.

הזמן עובר. הצירים כבר מזמן בשיאם. כואבים יותר ויותר. ואין התקדמות בפתיחה, השעה כבר 17:00 ועדיין 3 סנטימטר. ומים - עדיין לא ירדו. בגלל העיכוב בהתקדמות הפתיחה, הוחלט על זירוז על ידי פיטוצין. וגם נוזלים התחלתי לקבל כדי שאהיה מוכנה למקרה שארצה אפידורל.

למקרה שארצה אמרתי??? אפידורל עכשיו ומיד!! הפיטוצין שקיבלתי אכן זירז והגביר את הצירים עד רמה כזו שזה הפך להיות בלתי אפשרי לסבול אותם.

לפני הזריקה, בדיקה - 6 אצבעות!! וואווו מכאן הדרך עוד קצרה. 4 דקות אחר כך אפידורל מתחיל לזרום לי במורד הגב. יש אלוהים.

יש דיבורים בחדר על התערבות ידנית בפקיעת המים. אני מפחדת. לא רוצה שיתערבו. לא ירדו? לא נורא. יירדו עוד מעט. מבקשת מדודה יהודית המיילדת, לחכות מעט. מחכים.

למרות שאמרנו שמוקדם עדיין. קובי לא מתאפק ומתקשר למשפחה שמתחילה להגיע.

וכשהדודה שלך היא גם המיילדת שלך, אז אין שום סיבה שלא ירגישו כולם חופשי להיכנס לחדר של היולדת אם הם רוצים, למרות שליולדת כבר לא כל כך בא עליהם. אבל מה לעשות, גם בשעת צירים, כשאת מרגישה ונראית כמו אחרי מלחמה, עם חלוק שלא מכסה הרבה, וכבר לא כל כך מתקשרת עם עצמך ועם הסביבה, צריך לחייך, להגיד "איזה כיף שבאתם", "לתת לאמא להחזיק לך את היד למרות שממש בא לך שהיא תלך לשתות קפה איפשהו, ולהיות נחמדה לחמך ולחמתך שבאים לעודד אותך וגם לקבל "עדכון מצב" מהמיילדות והצוות על "איך היא מתקדמת?", "כמה פתיחה יש לה?", "מה רואים פה על צג המחשב?", ו "כמה זמן זה ייקח?" ....

ובדיוק כשסיימו את השאלה האחרונה (וזה לא אומר שלא תכננו עוד כמה אחריה), בדיוק אז, בעודם בחדר, מחליט לפקוע שק מי השפיר שלי. זה היה הרגע הכי מפחיד שאני זוכרת בלידה שלי. הרגע שבו "התפוצץ" השק והחלו לזרום החוצה המים. מפחיד כל כך. ללא הכנה מוקדמת, כמו בלון נפוח נפוח נפוח שמישהו דוקר עם מחט קטנה והבלון מתפוצץ. בתוכי. הייתי מוכנה להישבע ששמעתי אותו מתפוצץ. איזה פחד. עכשיו זה אמיתי. זה קרוב כל כך. כולם החוצה.

משנים קצת תנוחות. קצת על צד שמאל. קצת על צד ימין. הראש תקוע בתעלה. לא יורד למטה. נתנו לי כבר אפידורל ? אני לא זוכרת שביקשתי. לא זוכרת שקיבלתי. לא מרגישה צירים ברצועת הבטן אבל צירי הלחץ כואבים כל כך. כואבים. כואבים כואבים.

המיילדת אמרה שתגיד לי מתי ללחוץ. לא צריך. אני יודעת מתי. אני מרגישה הכל. כואב לי.

"יופי מיכל", "את לוחצת מצויין מיכל", "את מתקדמת יפה מאוד מיכל", "את נהדרת"....

אני לא זוכרת הרבה מאותם רגעים של צירי הלחץ. אני רק זוכרת בבירור שכל כך רציתי להגיד לשתי המיילדות שהיו שם (אחר כך הסתבר שהיו שם יותר ולא הבחנתי בהן בכלל), שיפסיקו לדבר אליי כמו לילדה מפגרת. אבל לא יכולתי להוציא מילה מהפה מרוב כאב. כאב לי כל כך, כאב שהגיע עד הגרון ונתקע שם ולא איפשר לי לדבר. גם לא לצעוק. הייתי שקטה לגמרי. שומעת ריחשושים סביבי ולא יכולה להשתתף בחגיגה.

"רוצה לגעת בראש?" - "לא" עניתי רק עם הראש. "תיגעי, תיגעי" - "לא" עניתי עם הראש. "היא כבר ממש כאן, עוד מאמץ קטן. רוצה לגעת בראש?" - "ללללאאאאא". פחדתי.

איפה קובי? הוא בחדר בכלל? אני לא רואה אותו. הוא יצא? אני לא מאמינה. הוא לא כאן ? אני לא יכולה להסתכל מסביב. לא מצליחה לחפש אותו. לא יכולה לדבר. לשאול.

אני מרגישה יד על הראש שלי. מלטפת. הוא כאן. מזיזה לו את היד בעדינות. תודה. אבל לא עכשיו. רק שישאר באזור כי נראה לי שהוא עומד להיות אבא.

זהו. הראש בחוץ. איזו הרגשה נפלאה ומוזרה. ראש בחוץ גוף בפנים. עוד מאמץ אחרון.

22:50 . זהו. היא עליי. חמה ורטובה. ובוכה, אבל רק קצת.

שוקלים ועוטפים ונותנים לי שוב. וגם לקובי שנראה נטוש קצת. טוב נו, ניתן לו גם, בכל זאת הוא האבא.

קובי בסיבוב הופעות בחוץ עם המשפחה כשנועה עטופה בידיו.

תפר פנימי קטן. וזהו. כל המשפחה שוב בפנים. כבר לא היה אכפת לי מי היה בחדר.

עכשיו, כבר באמת לא היה לי אכפת איך אני נראית. ובהתחשב בתמונות שצולמו שראיתי רק אחר כך, בהחלט היה צריך להיות אכפת לי. איום ונורא. אבל למי אכפת.

נועה שלי הקטנה (3.045 אם לדייק), על הידיים שלי קרוב קרוב אליי. גורמת לי להזיל דמעות מסוג אחר, מסוג שלא הכרתי קודם. וכל המשפחה שלי ושל קובי בתוך חדר אחד. מאושרים בשבילנו ואיתנו.

בחדר הלידה עוד הספקתי להניק את נועה בפעם הראשונה. ולשתות כוס קפה שיהודית, המיילדת והדודה המקסימה שלנו הכינה.

אחר כך, בחדר ההתאוששות, שלפתי את המצלמה מהתיק והתחלתי לבכות.

לא האמנתי. קובי צילם הכל. הכל. איזה יופי. שעה אחרי שילדתי אני יושבת ומסתכלת על כל הלידה שלי ומתרגשת כל כך.

סוף סוף הצלחתי לעשות משהו אחר חוץ מלכאוב כל כך – להתרגש. לבכות. לחייך.

ואז. הנחתי את המצלמה, והתחלתי להתגעגע לנועה.