הפינה של לוליק 2

היי, היום יצא לי לחשוב על העובדה ש:

א. אני בבית כבר חצי שנה ולא עשיתי את זה בערך 8 שנים מסיום התיכון (או מיי גוד 8 שנים עברו ...נו טוב).

ב. מרוצה מזה אני לא אבל הרבה ברירה אין לי כי אני לא מצליחה למצוא עבודה ראויה.

ג. מחר יש לי איזה מבחנון שכרגיל אני לא לומדת אליו.

ד. השכנה הנפלאה שלי דופקת לי במוח כבר שבוע עם שיפוץ האלוהים יודע מה לא שלה ואני על הסף.

ה. אני לעניות דעתי לוקה בשעמום קל, (לעניות דעתה של אימא שלי "המעודדת" אני בדיכאון).

ו.  ביום רביעי אמורה להיות אצלי עוזרת והבית הפוך בצורה מזעזעת. לנקות כאן זה מעט בלתי אפשרי.

ז. אם הגברת לא תפסיק לנבוח עם הפטיש הזה אני נראה לי אלך לנבוח עליה בחזרה.

טוב אז למען האמת מכל הסעיפים שלמעלה השניים על השכנה הכי אוכלים אותי כרגע, אבל אני בכל זאת אתמקד על סדר וניקיון עם הצטרפות העולל למשפחה המורחבת.

ניקיון והתינוק... האמת שאין חיה כזו. כלומר התינוק נקי. זה כן. אנחנו דואגים לכך כמובן, כלומר ג' מקלח אותו כשהוא לא בלימודים וזה אומר שיומיים בשבוע אני זוכה לעונג הזה. וזה כיף מאוד כי לשמחתי הצלחנו לשכנע את אריאלי שאחרי אמבטיה אנחנו (כלומר הוא) הולכים לישון. וברגע שאריאלי עוצם את עיניו המתוקות ומתחיל לחלום אני ניצבת מול המהפכה היומית שמכונה: "קאסה דה לה מעוז פמיליה" או בשפה פשוטה יותר: "אלוהים אדירים, איזה בלגן הולך כאן".

אני באמת מנסה להסביר, איך יתכן שתינוק כל כך קטן גורם לכזה כאוס אצל אימא שלו? אבא שלו כאוטי גם בלעדיו אבל על אחד אני עוד יכולה, לפחות הגבוה יודע להעסיק את עצמו, אני לא מתרצת אבל באמת כל אותן נשים שאפשר לאכול אצלן מהרצפה, הילד נראה כאילו יצא ממודעה לחנות בגדים והן מטופחות עד השערה האחרונה ם הבגדים תמיד מגוהצים, או שלדעתי יש להן משרתת / עוזרת/ מגהצת וכו', או שהן לא אמיתיות, (אני נורא מקנאה בלא אמיתיות ...האמת). אבל איך אפשר להזיז כוס סודה כשכל שנייה הילד רוצה תשומת לב? מה קרה לתקופה הרחוקה שהוא יכול היה להיות שעות בלול ולהעסיק את עצמו? (עד לפני חודש במשך חודש, רק תוותרו לי על העובדה שהוא הכי אהב לבהות בצללים על הקיר אוקי?)

יש לי הררי כביסה שדורשים קיפול (על הגיהוץ אני עשיתי איקס מזמן), משום מה, מתקבל הרושם שהכיור מייצר צלחות חרסינה מעצמו ובאמת לא היה לי מושג קלוש ששנה אחרי שמסיימים את הקורנפלקס עוד יכולות לצוץ פה ושם שברי חתיכות של פקאן על שולחן המטבח, הקיצר תודו דיכאון.

על כל זה תוסיפו את המתבגר שלי, עוד מעט בן 29 כן?, כשהוא מגיע הביתה, עוברות סך הכול 2 דקות והבית נראה אחרי הפגזת ארטילריה כבדה. אני יכולה להישבע בכל היקר לי שסידרתי לפני.

כמובן שאימא שלי מגיעה תמיד כשהבית בפיק של הבלגן וחמותי יש לה את הכישרון להגיע כשכבר גם סיכוי קלוש לסדר את הבית לא נראה באופק. מיותר לציין. מאוד מביך. מאוד.

והדבר שמקבל את המקום הראשון בתחרות: "מה פורט על העצבים יותר" זו העובדה המצערת שכשסוף כל סוף הבית נוצץ אף אחד אבל אף אחד, אפילו לא השליח של הפיצה, לא רוצה להגיע. איפה מרפי הזה איפה?? אני רוצה ברשותכם להחליף איתו מילה.....

ג' - "איפה המכנסיים שלי מהג'ינס?"

אני - "איפה ששמת אותם בפעם האחרונה"

ג' - "ואיפה זה היה בדיוק?"

אני - "אתה שואל אותי בתור מה?"

ג' - "את זו שעושה סדר בבית וכביסות"

אני - "יופי באמת נקודה מעניינת וחשובה בקשר לכביסה, מה דעתך לכבס קצת בעצמך?"

ג' - "לא אני לא יכול"

אני - "ולמה לא?"

ג' - "כי את עושה את זה כל כך טוב אני רק אהרוס...חבל"

אני - "מצחיק מאוד תתכונן כי בשבוע הבא רק אתה א. כביסה"

ג' - (בקול נכאים) "בסדר, בסדר, עכשיו תתני לי את הג'ינס"

אני - "אתה יודע אתה בזמן האחרון מאוד עייף, היום תלך לישון מוקדם"

ג' - (בעצבים) "טוב נו, אבל אני ממהר לעבודה עכשיו, אין לי זמן לזה"

אני - "לא כי עייפות משפיעה על כל מיני דברים ראייה למשל"

ג' - (שואג) "פשושית הג'ינס......."

אני - "עליך יא ......."

ג' - (צוחק) תודה באמת!...פשושית את עדיין אוהבת אותי?"

אני - "לא!!"