הלוחשת לאמהות 12: מה את עושה איתה בשנה הבאה?

|
הדפס
|
שמור

 

"החלטת כבר מה את עושה איתה בשנה הבאה?" שאלה אותי חברה, שהתינוקת המתוקה שלה נולדה חודש אחרי אלה, ובשאלה זו פתחה קן צרעות.

 

תוך שנייה יצאו החוצה בזמזום רעשני כל החרדות: עד איזה גיל ילדים צריכים להיות עם מטפלת? אולי היא צריכה להיות בחברת ילדים בני גילה? אולי עוד שנה עם המטפלת דוברת הצרפתית תגרום לה לפגר בהתפתחות השפה? ומצד שני – ביני לבין עצמי אני מוצאת שהעגלול, סימן ההיכר של המשפחתונים למיניהם, זה דבר די מדכא...

 

עמוסה בכל המחשבות הללו פגשתי את מירה, חברה מבוגרת ממני וחכמה יותר (זה הרבה פעמים הולך ביחד אצל נשים) וללא ילדים. היא הקשיבה בריכוז.

 

"אני לא יודעת מה לעשות" אמרתי לה, מפרטת את כל הלבטים שלי לגבי כמה זמן אני רוצה להשקיע בעבודה וכמה זמן אני רוצה לפנות בשביל להיות עם הילדה (זה משתנה – תלוי אם שואלים אותי ביום ראשון או ביום חמישי).

 

והיא הקשיבה והקשיבה ואז אמרה, "אבל את יודעת, עמליה, זו צריכה להיות החלטה משפחתית."

 

השפלתי את מבטי.

 

איך לא חשבתי על זה? אני, שנאבקת באופן מתמיד על הצורך בשוויון, לקחתי על עצמי באופן טבעי את האחריות להחליט מה תהייה המסגרת החינוכית-טיפולית של התינוקת. והדבר לא תקף רק לגביי. גם כשאני פוגשת חברות אחרות, אני מוצאת את עצמי שואלת אותן שוב ושוב, "החלטת מה את עושה איתו בשנה הבאה?"

 

והן עונות. בטבעיות. שום דבר לא חריג בעיניהן. זה נשמע טבעי לגמרי שבתור אימהות אנחנו אלו שמחליטות.

 

אבל בואו נבדוק לשם דוגמא איך נשמעים לנו המשפטים הבאים, כשהם מופנים לאישה נשואה עם ילד:

 

"החלטת אם אתם עוברים דירה בשנה הבאה?"

 

"החלטת כבר אם תיקחו כלב?"

 

"החלטת כבר אם להחליף אוטו?"

 

"החלטת לאן תיסעו בחגים?"

 

נשמע מוזר, נכון?

 

מה זה אומר? זה אומר שאנחנו לא חושבים שלאישה יש ריבונות בהרבה נושאים. נושאים כמו: דירה, רכב, חיות מחמד, חופשות משפחתיות ורבים אחרים נראים לנו כנושאים ששני בני הזוג צריכים להחליט עליהם בצוותא, שאלות שצריך לשאול לגביהן : "החלטתם?"

 

אבל כשזה מגיע לטיפול בילדים, הטריטוריה הנשית מסתמנת בהרגלים של השפה:

 

"החלטת כבר אם לעבור רופאת ילדים?"

 

"החלטת אם לתת לה כבר מוצרי חלב?"

 

"החלטת למה היא תתחפש בפורים?"

 

"החלטת אם לרשום אותה למשפחתון?"

 

זה לא עניין של מה בכך, זו לא בחירה לשונית חסרת השלכות. עם היוולד הילד הראשון אנחנו מניחות את הבסיס למשפחה שנהייה ברבות הימים. כרגע זה אולי נראה לנו בסדר להחליט לבד לגבי התינוקות שלנו. למעשה, הרבה נשים אפילו מוצאות שזה מרגיע להחליט לבד. אחרי הכל, עד לפני שעה קלה הברכיים השמנמנות האלה היו בתוך הבטן שלנו ולא נתנו לנו לישון בלילה, אז מה פתאום שמישהו אחר יחליט משהו לגביהן. אבל תוך רגע מי שמחליטה לבד על רופאת הילדים היא גם זו שצריכה ללכת לבד לרופאת הילדים בכל פעם שהילדה מתקררת, ומי שמחליטה לבד לאיזה גנון לרשום את הילד, ומראיינת לבדה את הגננת, היא גם זו שצריכה להיות אחראית, באופן כמעט טבעי, על כל התקשורת איתה. וכך הלאה – החיים מלאים חוגים, רופאים, בתי ספר, מטפלות, שיעורים פרטיים, פגישות עם חברים, ימי הולדת. אם את לא רוצה למצוא את עצמך במצבה של אימא שלך, או קשה מזה, חיה חיים בהם את נדרשת לתפקד בו בזמן כמו אימא שלך ואבא שלך, אז כדאי להתחיל לשחרר כבר עכשיו. או בעגה ניהולית, ללמוד "להאציל סמכויות".

 

ואכן חזרתי לבעל אחרי המפגש עם החברה ואמרתי לו, "אנחנו צריכים לדבר על שנה הבאה, להחליט מה אנחנו עושים עם לולנקו (זה שם החיבה היומי שלה, או בגרסתו המלאה: לולי-לולנקו-העריץ-הרומני-טוב-הלב)." ואז, כתלמידה המצטטת את מורתה, אמרתי לו,"כי דיברתי על זה עם מירה והיא אמרה שזו החלטה משפחתית."

 

"ברור שזו החלטה משפחתית." הוא אמר, אבל התברר שהוא לא שוכב ער בלילה מנסה לחשוב אם לשלוח אותה לפעוטון זה אומר שהיא תהייה חולה יותר ימים, וזה אומר לאבד יותר ימי עבודה, והוא בטח לא מטריד את עצמו בסוגיה: עגלול – חביב או מדכא?

 

אבל בכל זאת, שחררתי קצת, הרשיתי לעצמי להיתמך, התחלתי לנסות על השפתיים: "החלטה משפחתית, החלטה משפחתית, החלטה משפחתית."

 

אין לכן מושג כמה זה משחרר. מעכשיו כל דבר זה החלטה משפחתית.

 

הגיע הזמן לתת לה פסטה בולונז? החלטה משפחתית.

 

האם העובדה שהיא ישנה בברכיים מקופלות מעידה על כך שהגיע זמן לקנות פיג'מות ארוכות יותר? החלטה משפחתית.

חיתולים מידה 4 או 4 +? החלטה משפחתית.

 

האם חסרים מוצצים או שסבבה לנו לבלות כל בוקר וערב רבע שעה על הברכיים בחיפוש אחרי מוצצים? כן, ניחשתן נכון – החלטה משפחתית.

 

ולעניינו, אחרי שפרשתי בפני הבעל את כל השיקולים, והפכנו בזה מספר ימים והגענו להחלטה: אנחנו נוטים להשאיר אותה בבית עם מטפלת עוד שנה אחת. במקביל הגעתי אני לשתי החלטות נוספות: האחת, לאמן את עצמי באופן ביהביוריסטי לנסח את השאלות לחברותיי באופן שמניח שההחלטות לגבי הילדים מתקבלות במשותף, כלומר "מה החלטתם לעשות עם הילדה בשנה הבאה?"

 

וההחלטה השנייה היא שאחרי הכל, עגלול זה כן מדכא, קצת.

 

 

עמליה רוזנבלום היא סופרת, דוקטורנטית בפסיכולוגיה ואמא לאלה (לאו דווקא בסדר הזה). "הלוחשת לאימהות" היא סדרת רשימות המבקשת להרחיב את הדיון בהריון ובאימהות מעבר לגבולות השיח הפיזיולוגי-פסיכולוגי המקובל, ולתת ביטוי לתובנות חברתיות ופוליטיות הטמונות בתהליך ההיריון וההורות.


הלוחשת לאימהות © כל הזכויות שמורות לעמליה רוזנבלום, 2006. צילום: אסף ברנשטיין

 

תגובות הגולשים