הלוחשת לאימהות 10: אימהות מוחאות כפיים

"אין לי מושג איך להיות אמא"
|
הדפס
|
שמור

עשרים אימהות ישבו על המזרונים, תינוקותיהן בכל מיני תנוחות בלתי אפשריות לפניהן, וסיפרו כל אחת בתורה למה הן הגיעו לחוג "קונטקט עם תינוקות". הן אמרו שהן רוצות ללמוד עוד דברים שאפשר לעשות עם התינוקת בבית, ולהכיר אימהות אחרות, ללמוד לעבוד עם הגוף שלהן, ולתת לתינוקות חוויה מעשירה, ועוד כיוצא באלו סיבות מצוינות. כשהגיע תורי להגיד הודיתי על האמת, "גם אם היו מציעים פה חוג שנקרא "אימהות מוחאות כפיים","סיפרתי, "הייתי נרשמת."

צילום: סטודיו פרפרים בבטן, צילומי הריון

הייתי נרשמת בדיוק בגלל כל הסיבות שהאימהות האחרות ציינו, ובגלל הסיבה העיקרית, הנשארת סמויה: אין לי מושג איך להיות אימא, ואני רוצה ללמוד. אני לומדת מהמדריכות, כמובן. הן מסבירות לי איך לעשות מסאז' שמעביר גזים, ואיך להחזיק אותה בזמן שאני נותנת בקבוק, ואיך להרים אותה ממצב של שכיבה, ואיך לשאת אותה כך שלא יהיה יותר מדי לחץ על הגב. אבל אני בעיקר לומדת מהאימהות האחרות: איך להתמודד עם השינוי המטורף הזה, עם המעבר מאני-אני-אני להיא-היא-היא ולפעמים גם היא-ואני.

 

אז בהתחלה הלכנו למפגשי הנקה. שם למדתי אמנם איך לחבר ולנתק אותה מהשד, וכמה זמן חלב שאוב יכול לשבת מחוץ למקרר. אבל בעיקר היה זה מקום המקלט הראשוני שלי – מעגל של יותר מעשר נשים, שכולן מביטות זו בזו ויודעות משהו שלא ניתן למדוד ב CC ואי אפשר להגיד במילים.

 

אחר כך הלכנו לכיתת ליווי התפתחותי. התינוקת מאד נהנתה. היא הייתה נרדמת ברגע שהשיעור היה מתחיל, ומתעוררת בדיוק כשהחזירו את כל אביזרי הספורט המגניבים לארון. אני הייתי מסתכלת על תינוקות זרים מתהפכים מהבטן לגב, ולא היה לי איכפת. כי מהתבוננות למדתי עוד על עצמי, על איזה אימא אני רוצה ומסוגלת להיות. ידעתי שאני לא רוצה להיות כמו האימא ההיא שאמרה על התינוקת שלה שהיא "מקולקלת" כשהיא לא התהפכה כמו כולם. ידעתי גם שאני מתענגת ונבוכה מכך כשאני מרגישה שהתינוקת שלי מקסימה את הסביבה. התחושה הזו הראתה לי עד כמה אני מזדהה איתה עדיין, וסימנה לי מקומות של עצמאות שאני שואפת להגיע אליהם יום אחד.

 

כשנגמר החוג הזה נרשמנו לעיסוי תינוקות. שם היינו לראשונה הכי מבוגרות, (הנה שוב ההזדהות הזו: היא הייתה הכי גדולה מבין התינוקות, כמובן). המדריכה הייתה סקפטית לגבי יכולתה של תינוקת בת חמישה חודשים ליהנות ממסאז' כשהיא יכולה כבר להתהפך. אבל מתברר שבתור נצר לשלושה דורות שוחרי מסאז'ים, היא מסוגלת גם מסוגלת להתמסר למזמוזים שאימא ממזמזת אותה על מגבת קטנה מדי, במקום ציבורי. אמנם חלק לא הגיוני של הפגישות הוקדש להדגמה של שימוש נכון במנשאים מסובכים, ובכל זאת הצטערתי כשנגמר הקורס. כי גם שם למדתי – קיבלתי עוד כלים לתקשורת הלא מילולית איתה, שהיא בעצם התקשורת היחידה, אולי, בין כל שני אנשים.

 

החוג הבא שנרשמנו אליו היה אותו חוג קונטקט המצוין למעלה. שם רקדנו והתגלגלנו לצלילי מוזיקה מגניבה. ובימים אלו אנחנו הולכות גם לפלדנקרייז עם תינוקות – שם המורה המקסימה מנסה להסביר לתינוקת שהרבה יותר קל לזחול כשכפות הידיים וכפות הרגליים נוגעות ברצפה, מאשר כשהן מתנופפות באוויר. התינוקת עוד לא השתכנעה, אבל היא בדרך.

 

בנוסף, פעם בשבוע אנחנו הולכות לחוג מוזיקה. שם היא מסתכלת בתימהון והערצה על המדריכה, שמדברת רק בשירה, ועל התינוקות האחרים, הגדולים ממנה, שהצליחו איכשהו לשלוט באיבריהם עד כדי כך שהם מסוגלים לנוע קדימה. בשעה שכולם מרעישים ברעשנים, היא מנסה לאכול אותם. בשעה שכולם מנופפים במטפחות, היא מנסה לאכול אותן. ובשעה שכולם מתופפים בדרבוקות – אתן יכולות לנחש מה היא מנסה לעשות איתן.

 

ובכל זאת – היא נהנית. וגם אני. אני לומדת להשתחרר מהמבוכה הנוראית שלי לגבי שירה בקול רם. אני לומדת להשתחרר מהסנוביזם שלי לגבי מוזיקה טפשית לילדים. היא עדיין טפשית, אבל הי, היא אוהבת את זה. וכך כבר ארבעה ימים אני מהמהמת לעצמי איזה שיר לגבי הגלים המתגלגלים, ומחייכת בסלחנות (לעצמי אני סולחת, כמובן, כי השירים הרי בלתי נסלחים). אני לומדת להסתכל לאימהות אחרות בעיניים, בעוד אנחנו מקפצות כתיישים בחדר, אוחזות את התינוקות בידינו. להסתכל ולא להתבייש באהבה ליצור הקטן הזה ששיבשה כפי הנראה עד דעתי.

 

חוץ מזה יש גם סדנאות חד פעמיות – ג'ימבורי במתנ"ס, ו"צלילים עם תינוקות", והיד נטויה. בכל פעם הבעל נפרד מאיתנו, לא מצליח לזכור לאן אנחנו הולכות עכשיו. מפעם לפעם הוא מצטרף, יותר בשביל העידוד מאשר בשביל עצמו. ואני שואלת את עצמי – האם הוא מפסיד משהו?

 

אני מאמינה שכן. בבקרים בהם תורו לבלות איתה, הוא חוזר ממוטט למיטה, ואומר שנגמרו לו רעיונות לדברים שהם יכולים לעשות יחד. מפעם לפעם הוא קולט שאני עושה איתה איזה תרגיל, והוא שואל איפה למדנו את זה. אבל הסקרנות שלו היא כללית יותר, פחות ממוקדת, ועוסקת יותר בשאלה: מה עוזר לי להיכנס לתוך תפקיד האמא ואיפה למדתי את זה?

 

אז נכון שלא למדתי את זה באף קורס מסוים שהוא, אבל כן למדתי את זה בכולם יחד. למדתי את זה כי איפשרתי לעצמי ללמוד, באותו אופן שגברים הרבה פעמים לא מאפשרים לעצמם, (כמו הדוגמא הידועה לשמצה של הרתיעה שלהם לגבי הסבר כשהם הלכו לאיבוד).

 

ומצד שני, בערבים, כשהוא עושה לה אמבטיה (כמה מהר הפכנו לזוג מסורתי...), אני רואה אותו עושה לה הופעות עם כפפת החזיר הוורודה (או בשמה המלא של ההופעה: "חזי החזיר בשירי חזנות"), ושואלת את עצמי אם הפתרון שלו לא עדיף על שלי. כי כשאני מביטה בהם מהצד, צוחקים ושרים, אני חושבת שאולי הוא זה שנכנס פנימה לתוך עצמו בשביל לקבל את התשובות שלו, ואני היא דווקא זו שרצה החוצה, לבקש פתרונות שקונים בכסף (והרבה!), ובזמן שאני חושבת שאני מלמדת אותה להקשיב למוזיקה, לזחול ולהתהפך, אני בעצם מכינה אותה להיות צרכנית מושלמת, נתינה אידיאלית של החברה הקפיטליסטית.  

 

עמליה רוזנבלום היא סופרת, דוקטורנטית בפסיכולוגיה ואמא לאלה (לאו דווקא בסדר הזה). "הלוחשת לאימהות" היא סדרת רשימות המבקשת להרחיב את הדיון בהריון ובאימהות מעבר לגבולות השיח הפיזיולוגי-פסיכולוגי המקובל, ולתת ביטוי לתובנות חברתיות ופוליטיות הטמונות בתהליך ההיריון וההורות.

 

הלוחשת לאימהות © כל הזכויות שמורות לעמליה רוזנבלום, 2006. 

תגובות הגולשים