הלוחשת לאמהות 6: על התעללות בילדים ועל הורים נטושים

לי ולאימא שלי יש טקס יומי חדש. בבקרים בהם תורי לשחק עם הקטנטונת ואבא שלה זוכה להשלים שעות שינה אני מתקשרת אליה ואנחנו דנות בענייני השעה: איך עבר הלילה, כמה חמודה היא בבוקר, מה התוכניות של כולנו ליום, ומפעם לפעם אנחנו עוסקות גם בזוטות מהסוג המופיע בעמוד השער של עיתון הבוקר.

אבל השבוע היה בוקר אחד, שבו פינינו מקום מיוחד לכותרות הבוקר. בעוד שרון שומר על מצב קשה אך יציב, עיתון הבוקר בישר על טרגדיה גדולה באמת: תינוקת בת יומה ננטשה מייד לאחר הלידה ובבוקר מתה מקור. קראתי את הידיעה וניסיתי למחוק אותה מתודעתי במהירות. מנסה לא לחשוב על התינוקת שלי, שמקבלת כל כך הרבה. מנסה לא לחשוב על התינוקת הקטנה שלא שונה בכלל מהאח החדש שנולד לי לפני חמישה ימים. היא שקלה קצת יותר משלושה קילו, כתבו בעיתון. כולנו יודעות איך זה מרגיש – קצת יותר משלושה קילו. אנחנו יודעות בדיוק.

כל כך בא לפטור את זה במחשבה שמדובר במקרה אחד, של אישה מטורפת, או מוטרפת. ואולי בכלל היא ילדה, או נרקומנית, או כל מקרה קיצוני אחר. אנחנו לא רוצים לחשוב על התעללות בילדים והזנחה כסימפטום של החברה המערבית. אבל הסטטיסטיקות מספרות לנו שמקרי ההתעללות בילדים נמצאים בעלייה מתמדת, והעיתונים מלאים בהורים שעשו דברים איומים לילדים שלהם.

מי הם ההורים האלה? האם הם באמת עד כדי כך חריגים או שמדובר בהורים שלא מצליחים לעמוד באתגרי ההורות בתנאים הנפשיים, המנטליים, הכלכליים, והחברתיים שהם חיים בהם? כשקוראים את ההסברים של ההורים עצמם פעמים רבות נתקלים בתיאורי מצבים שמוכרים לכולנו:

"עשיתי את זה כדי להראות לאשתי שהיא לא יכולה להשאיר אותי איתה לבד", אמר אבא שכווה את בתו במי האמבטיה.

"עשיתי את זה כדי שהוא יפסיק לבכות", אמרו הורים שנתנו לילד שלהם אדולן.

גם הסעיף המיוחד, שיצר המחוקק כדי להגן על נשים המצויות במצב נפשי מעורער לאחר הלידה, מכיר, בעצם, בקושי העצום של תחילת ההורות. לפי החוק, אשה שגרמה במזיד למות תינוקה, שטרם מלאו לו שנה, ובשעת המעשה היתה במצב של ערעור שיקול דעתה משום שעדיין לא החלימה לגמרי מתוצאות הלידה או מתוצאות ההנקה לאחר הלידה עשויה אמנם להיות מואשמת בהריגה או ברצח, אבל ייתכן גם שתואשם (רק) ב"המתת תינוק" – עבירה שהעונש המירבי עליה הוא חמש שנות מאסר בלבד. באופן דומה, כשהורים מתעללים בילדיהם, המערכת מנסה בדרך כלל לבדוק אם ניתן לשקם את המשפחה ולהשאיר את הילדים עם הוריהם. כל אלו מעידים על כך, שעם זאת שהם גורמים לנזקים מזעזעים, אנחנו יודעים שהורים שמתעללים, נוטשים או הורגים את ילדיהם אינם פושעים במובן המקובל של המילה.אולי משום שאנחנו נוהגים לחשוב על פושע כמי שמזיק על מנת להשיג מטרת רווח כלשהי לעצמו, ואילו כאן מדובר באנשים שמעשיהם הטראגיים הם גם סימפטום של החברה כולה.

כי קשה להיות הורים בחברה שלנו. בחברה אלימה, תחרותית, המפרקת את המשפחה המורחבת ליחידות קטנות, במצב כלכלי השוחק עד עפר את ההורים, עם תכני בידור לא הומאניים ששוטפים את מוחות הילדים וההורים כאחד – צריך כוח גדול מאד, פנימי או חיצוני כדי לעמוד במשימה הזו. האינסטינקטים יכולים לקחת אותנו רק חצי מהדרך. בשביל השאר צריך עזרה. או כפי שאוהבת הילארי קלינטון לצטט "IT TAKES A VILLAGE TO RAISE A CHILD".

ואכן, מבלי לייפות יתר על המידה את הנעשה בחברות שבטיות, שיש ביניהן הידועות גם באכזריותן, ישנן בכל זאת תרבויות לא אלימות, שאנחנו יכולים ללמוד מהן. עוד מימי האנתרופולוגית מרגרט מיד, ואשלי מונטגיו אחריה, מצאו החוקרים קשר הדוק בין שיטות גידול הילדים הקיימות בחברה כלשהי לבין אופי התרבות עצמה ודרכי ההתנהגות של המבוגרים בה. מדובר בקשר מעגלי, כמובן. כי ילד שגדל באווירה לא אלימה נעשה למבוגר לא אלים, שאינו אלים גם כלפי ילדיו.

בנוסף על אווירה שיתופית ולא אלימה, החיים בחברות שבטיות מספקים גם מעצורים טבעיים להורים שההורות מתישה אותם (כי גם ילדים מלאכיים בגינאה חדשה יכולים בוודאי להטריף את אימם הלא-אלימה). הזולת מהווה מעצור דו כיווני. מן האינדיבידואל החוצה: האם יכולה לבקש מכל אחד מהמבוגרים בשבט שיוריד ממנה את העלוקה הקטנה, לפני שהיא מאבדת שליטה. ומהסביבה כלפי האינדיבידואל: עינם של שאר בני השבט פקוחה ורואה כיצד ההורה נוהג בילדו. היעדר הפרטיות- אותו מושג שאנו כה חרדים לו במערב – מגן על ההורים מפני עצמם, בפני החגורות, הסיגריות, המים הרותחים, המגהצים.

במאמר שהתפרסם על ידי שרה מקלרוי (MCELROY) ברבעון לתרבות הומאנית IN CONTEXT, היא סוקרת בדיוק את הממצאים האנתרופולוגיים הנ"ל. את הסקירה היא מסכמת בסדרת שאלות, שאת חלקן הגדול שווה להעלות שוב, בדיוק כשאנחנו מעדיפים להעביר דף בעיתון ולא לדעת יותר מסבלה של התינוקת המתה וסבלה של האם שהולכת בימים אלו רדופה בוודאי בתחושות שהגהנום לא יכול להתחרות בהן:

• האם ניתן ליצור קהילה שבה לילד יש גישה למספר מבוגרים ולא רק להוריו בכל עת?
• האם ניתן לשכנע מבוגרים שהם קרובי משפחה זה של זה לגור יחד כמשפחה מורחבת?
• האם אפשר להבטיח לאם הקלה מיידית בעומס האחריות כשהיא מרגישה שהיא מגיעה לקצה גבול היכולת שלה?
• האם ניתן לשנות תבניות כלכליות ותרבותיות כך שאבות יוכלו לקחת חלק פעיל יותר בהזנה הרגשית הדרושה לילד בשנותיו הראשונות?
• האם אפשר לעודד התנהגויות מבריאות ואל תחרותיות בין ילדינו בבתי הספר (למשל על ידי יצירת קבוצות לימוד בהן גילאי הילדים מעורבים)?
• האם מבוגרים יכולים להתערב יותר בפעולות ילדיהם כדי למנוע מהילדים לאיים זה על זה ולשאוב סיפוק מהתנהגויות אלימות?
• האם אנחנו בכלל רוצים להגביל את האלימות שאנחנו שורים בה? בצבא שלנו? בטלוויזיה? בקולנוע? במוזיקה? בסגנון הדיבור?

ובמילים אחרות, עד כמה אנחנו מוכנים לשנות את התבניות התרבותיות שלנו על מנת להגיע לחברה לא אלימה, חברה שבה, כסיסמת משרד החינוך האמריקאי, אף ילד לא נשאר מאחור, אבל לא משאירים מאחור גם אף אימא.

עמליה רוזנבלום היא סופרת, דוקטורנטית בפסיכולוגיה ואמא לאלה (לאו דווקא בסדר הזה). "הלוחשת לאימהות" היא סדרת רשימות המבקשת להרחיב את הדיון בהריון ובאימהות מעבר לגבולות השיח הפיזיולוגי-פסיכולוגי המקובל, ולתת ביטוי לתובנות חברתיות ופוליטיות הטמונות בתהליך ההיריון וההורות.

הלוחשת לאימהות © כל הזכויות שמורות לעמליה רוזנבלום, 2006. צילום: אסף ברנשטיין