הלוחשת לאמהות 4: אני, אשתי והמטפלת - חלק 1

לאשה המטופחת שטיפסה במרץ במדרגות הבית שלי לא היה שום סיכוי. אמנם תלשתי את מספר הטלפון שלה מלוח המודעות במתנ"ס, צלצלתי אליה מרצוני החופשי וסיפרתי לה שאני מחפשת מטפלת. אבל שאני אתן לבן אדם זר לשמור על הילדה שלי?!!!! הלו?!

חוטפת הילדים ישבה ליד שולחן האוכל במטבח וסיפרה על הניסיון המקצועי שלה. היא דיברה על תינוקות, ילדים, לקחת לגן, להכין אוכל- וכל מה שאני יכולתי לחשוב עליו זה שהיא נראית כמו סוהרת במסיבת הפרישה שלה.

אחר כך שטחה בפני את המשנה הטיפולית שלה: טיול "ארוך ארוך" (כך במקור) במהלכו היא תרדים את התינוקת ואחריו תנומת צהריים "ארוכה ארוכה" בבית. רציתי להגיד לה שאם המטרה העיקרית שלה היא לגרום לתינוקת לישון לישון, היא יכולה גם לנסות לרסק לה ואליום לחלב אם, כי נשמע לי מיותר להוציא כל כך הרבה אנרגיה על החלק של הטיול בעגלה. אבל לא אמרתי כלום כלום, וכמעט אמרתי לה – בסדר, הג'וב שלך.

בלבי חשבתי שלא הייתי נותנת לה לשמור לי על התור בבנק, אז בטח שלא על התינוקת, ובכל זאת לא אמרתי לה שהיא לא מתאימה. להיפך, אמרתי שזה נשמע לי טוב ושאני אתקשר. "כך או כך אני אתקשר" הבטחתי לה, וככל שהייתי נחרצת יותר, כך ראיתי על פניה שהיא יודעת שאני לא אעמוד במילתי. והיא יצאה מהבית, מנופפת בידה לתינוקת, שלל צמידי הזהב שלה משקשקים כצרור מפתחות הכלא.

למה לא אמרתי כלום כלום? איך זה שבמסעדת יוקרה אני לא אהסס להחזיר מנה למטבח, אבל כשזה מגיע למטפלת של התינוקת שלי אני לא יודעת איך לבקש שיטפלו בדבר שיקר לי מכל? אולי זה קשור לברוטאליות שאנחנו מייחסים ליחסי עובד-מעביד. ברוטאליות שאנחנו מכירים מניסיוננו כעובדים, ובעקבות ההיכרות הזו אנחנו משקיעים אנרגיה רבה כדי להתכחש לעובדה שאנחנו בעצמנו מעסיקים מישהו. לפעמים אינטראקציות יומיומיות מאלצות אותנו להיזכר בזה – בדרך כלל הן קשורות למלצרים, לנהגי מוניות, או למוכרות בחנות. אבל רוב הזמן אנחנו מצליחים להתחמק מלחשוב על יחסי העסקה, שמזכירים לנו את כיעורה של החברה הקפיטליסטית.

ואכן, אחת ההפתעות שחיכו לי עם היותי לאמא טריה, הוא הגילוי שהפכתי גם למעסיקה.כמו רבות אחרות, זו הייתה הפעם הראשונה שהפכתי לבוס של מישהו. ולהיות הבוס זה לא דבר כל כך נעים. הבוס הוא הרי האיש הרע, שלא לדבר על בוסית. כי נשים ממילא נחשבות יותר רעות בחברה שלנו, (עוד לא שמעתי על גבר שיגידו עליו שהוא ביצ'). ומאחר שאנחנו תמיד מפחדים מהיד שמפרנסת אותנו, הרי שאם היד הזו שייכת לאישה היא הופכת לדבר מפחיד הרבה יותר. ולגלות שאת בעצמך היא האישה המפחידה הזאת, שאת בצד של המעסיקים, כלומר, של "הרעים", זו חוויה מפוקפקת.

משהצטרפתי לשורות "הרעים", גיליתי שאני בכלל לא יודעת איך לנהל ראיון עבודה. כל כך עסוקה הייתי כל החיים במבוכת ההעסקה (מול המנקה, מול השליחים, מול הפסיכולוגית, אפילו) שכשהגיע רגע האמת, הרגע שבו אי אפשר היה יותר להתכחש לכך שאני מחליטה אם לשכור את האישה הזו או לא, לא הייתי מוכנה. מדריכי ההורות למיניהם מסבירים לך אולי איך לבחור מטפלת, אבל הם לא מלמדים אותך איך להיות המעסיקה שלה.

מספר ימים אחרי הסוהרת הסוררת הופיעה מטפלת פוטנציאלית אחרת, ילדונת בת 23, שסיפרה שעל אף גילה הצעיר היא עבדה עד היום אצל ארבע משפחות "חמודות חמודות" (גם לה הייתה נטייה להכפיל את שמות התואר במקום להתאמץ ולהוסיף את המילה "מאד"), והיא לא יכולה לחכות למשפחה ה"מקסימה מקסימה" הבאה שלה. חייכתי, הגשתי עוגיות שקניתי במיוחד (ב-25 ₪ לחבילה, היינו שעת ביביסיטר שלמה) וקיוויתי שאנחנו נהייה מספיק מקסימים מקסימים בשבילה.

לקח לי זמן לשים לב לפרדוקס. לא ראיתי מייד שאני מתנהגת כאילו אני זו שנמצאת בראיון קבלה ולא היא. הבעל ניסה להזכיר לי שאנחנו אלה שמציעים לה עבודה, ולכן אנחנו בעמדת הכוח ולא הבחורונת. אך ללא הועיל. אם קשה להתמודד עם תפקיד המעסיקה הישירה, הרי שהידיעה שאת מפקידה בידי מישהי את האוצר הקטן שהגרלת ב"ליס" מקשה עליך עוד יותר, עד כדי כך שאת שוכחת שהמטפלת היא זו שתלויה בך ולא להיפך. ולכן רווח לי כשאני והתינוקת עברנו את הראיון, מצאנו חן בעיני הילדונת, והיא הואילה ברוב טובה לעבוד אצלנו.

ליום הראשון של העבודה שלה חיכיתי בהתרגשות אדירה – זה עמד להיות היום הראשון בדרכי בחזרה לחיים. היו לי המון תוכניות לחמש שעות האלו: לבדוק שישה שבועות של אימיילים, לישון שעה, לעשות אמבטיה, ומי יודע, אולי אפילו לקרצף את סימני הפלסטר שנשארו מהאפידורל. אבל שעה לפני תחילת העבודה היא התקשרה להבריז. אמרה שהיא לא מרגישה FRESH"" מספיק, ושהיא "הרוסה הרוסה". שאלתי אם היא חולה חולה. כשענתה בהיסוס הבנתי שהיא פשוט בהאנגאובר.

ומה אמרתי לה בסוף השיחה שלנו? לעצמי חשבתי "זונה זונה", אבל לה אמרתי, "כן, אני מבינה, זה בסדר, תנוחי טוב ותבואי מחר." לא היה לי ברור שאני צריכה לפטר אותה מיידית. הייתי צריכה לשמוע את זה מהבעל, שראה את הדברים בצורה חד משמעית. ביקשתי ממנו שיצלצל הוא אליה ויגיד לה בעצמו שהיה לא טוב, וטוב שלא היה.

למה לא אמרתי לה בעצמי שהברזה בדקה התשעים זה לא כזה שוס? למה ביקשתי מבעלי שיצלצל אליה וייפטר אותה בעצמו? אני חייבת להאמין שזה לא רק בגלל שאני באופן ספציפי חדלת אישים. זו אולי גם חולשת האופי שלי אבל זה גם אותו קושי להודות בכך שבידיו של המעסיק יש כוח, ויחסי עובד מעביד יכולים להיות מנומסים אבל הם אף פעם לא סימטריים, וחוסר הסימטריה הזה הוא רק תזכורת אחת לחוסר ההגינות של השיטה הקפיטליסטית.

אבל יש עוד סיבה שביקשתי מבעלי לצלצל ולפטר את המטפלת שעוד לא נשכרה. והסיבה היא שבחברה שבה לרוב הנשים אין כוח, רבות מאיתנו לומדות להשיג את שלהן בדרכים פתלתלות. ולכן, כשפתאום אנחנו מוצאות את עצמנו בעמדת כוח שכזו, קשה לנו להיפטר מההרגלים הישנים, שנלמדו מתוך הכרח של שנים רבות. כי אישה צריכה להיות נוחה, מפשרת, מבינה, חביבה, מנומסת, סובלנית, סבלנית, וותרנית, מקבלת, מרחמת. היא צריכה ללמוד לקבל את שלה בהתחנחנות, במניפולציה, בקסם אישי, בתחנונים, בהתקף היסטריה, בסחטנות, בתודה. ואילו מעסיקה צריכה להיות ישירה, אסרטיבית, דואגת לאינטרסים שלה, קשוחה, תובענית, מעשית, רציונאלית, ולקבל את שלה פשוט מעצם כך שהיא יודעת שיש מקום והצדקה לבקשתה. במילים אחרות, עוד לפני שהיא (לא) התחילה לעבוד אצלנו, המטפלת לימדה אותי שהאופן שבו חינכו אותי להיות אישה עומד בניגוד מוחלט לתכונות שנדרשות ממני כדי להיות מעסיקה. ועל זה הגיע לה הרבה יותר מעשרים וחמישה שקלים. 

עמליה רוזנבלום היא סופרת, דוקטורנטית בפסיכולוגיה ואמא לאלה (לאו דווקא בסדר הזה). "הלוחשת לאימהות" היא סדרת רשימות המבקשת להרחיב את הדיון בהריון ובאימהות מעבר לגבולות השיח הפיזיולוגי-פסיכולוגי המקובל, ולתת ביטוי לתובנות חברתיות ופוליטיות הטמונות בתהליך ההיריון וההורות.

הלוחשת לאימהות © כל הזכויות שמורות לעמליה רוזנבלום, 2006. צילום: אסף ברנשטיין